בס"ד
"הדשא של השכן ירוק יותר" – אומר הפתגם. "יש להסתכל בחצי הכוס המלאה" – הוא מנסה להכריז. אבל האדם ממשיך בשלו. עסוק תמיד במה שאין לו: חסר לו כסף, הדירה זקוקה לשיפוץ והרחבה, והרכב כבר מזמן אינו ממלא את תפקידו כראוי…
ובכן, האדם עסוק רק במה שחסר ובמה שדרוש תיקון. וכל זאת למה? אמנם יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל האם החיים סביב הרגשות השליליים עושים לו טוב? הרי מלבד הרגשה רעה – אין לו מזה כלום. אם כן למה תמיד בולטים החסרונות בכל אירוע בחיים? מה ממגנט את האדם לשם?
לפעמים אדם מבקר בקהילה מסוימת, ובזמן שהותו שם עולים לו דווקא הדברים הלקויים, הן בגשמיות, והן ברוחניות: המקום צר מהכיל, או שהבנין הגדול הבנוי לתפארת – גדול מידי והוא ריק בחציו. התפילה מידי איטית, הזעקות לא מוסיפות, ובכלל – אין מספיק אווירת רצינות, או שיש יותר מידי. אבל מה שבטוח, ששום דבר אינו ברמה הנדרשת.
נו, אז יש שהסבירו זאת כנקודה שחורה על גבי דף לבן: הדף הלבן תקין ולכן הוא אינו מציק, אבל הנקודה השחורה – כמה שהיא קטנה, היא תופסת מיד את העין וסותרת את הרצף הלבן והנקי.
אכן, הדברים אינם מופרכים. אבל מה שיותר מעניין הוא שאפשר למצוא גם אנשים, שאצל הסובבים אותם הם רואים את הצבע הלבן, או הירוק – במקרה שמדובר בדשא של השכן, ודווקא אצלם בעצמם הם רואים את הנקודה השחורה. יש להם רשימה של חסרים חומריים ואישיים. לדוגמה: אם יעסקו בהוראה – יראו את המעלות של איש הנדל"ן העצמאי שעושה 'כסף קל' בשעות גמישות, וכשיעברו לעסוק בנדל"ן – יראו את מעלות השכיר שמקבל משכורת מסודרת עם ראש נקי.
אפשר למצוא תכונה זאת גם בשידוכים: יש בעלי תורה שבשידוכים מחפשים דווקא את גביר העיירה, כדי להבטיח לבן או לבת גב כלכלי חזק המורכב משטרות לרוב, ולעומת זה – לפעמים דווקא הגביר מחפש רב או דמות תורנית.
כן הדבר גם ברוחניות: יש רבים שרואים אוטומטית את חמש התיבות בהן לא כיוונו בתפילה, את עשר המסכתות שעדיין לא למדו, ואת השיטה החמש עשרה בסוגיה פלונית שעדיין לא ברורה דיה. ואל תדברו איתם על חשבון נפש. זה מיותר. הם רואים זאת מול העיניים עוד טרם עברו תחת השבט כבני מרון.
האם התנהלות זו נכונה? האם היא מובילה להתקדמות או לנסיגה?
ננסה ללמוד את הדברים, ואז נראה את התשובה שנברור לעצמנו.
יש כאן מנגנון עוצמתי שהשי"ת ברא. נקרא לו ברשותכם 'מנגנון התיקון'.
לפני חטא האדם, היו מלאכי השרת צולין לו בשר ומוזגין לו יין, אבל לאחר החטא נשלחנו לעולם לעסוק בתיקונו. שכן, האדמה החלה להצמיח קוץ ודרדר, ונגזר על האדם לאכול לחמו בזיעת אפו.
ל"ט מלאכות שבת הן כדוגמא מתאימה לעובדה שיש צורך רב בתיקון וביגיעה הנדרשת מהאדם, כדי להשיג את צרכי גופו הבסיסיים, ואכן אחרי שחורש וזורע וקוצר – עדיין הוא זקוק לאשתו שתאפה לו פת. תהליך ארוך ומייגע.
כך גם ברוחניות – הרי זו כל מהותו של האדם עלי אדמות: לעבוד את השי"ת כשור לעול וכחמור למשא. יש עבודה תמידית בלי סוף הן בעניינים בין אדם למקום והן בעניינים שבין אדם לחברו.
ועתה ניגע בנקודה הבסיסית: מפני שהאדם נברא 'לתקן' ברוח ובגשם, נטע השי"ת בנפשו ראיה כזו התופסת מיד את מה שהוא נדרש לתקן. לולא זאת לא היה מפעיל את עצמו כנדרש כדי לחרוש את שדהו, והיה בטוח שהוא מושלם ממש, ולא נותר לו אלא להמתין בתור כדי להיכנס לגן עדן…
וזו הסיבה לדשא הירוק של השכן, או לעבודה המוצלחת יותר של החבר: מכיוון שהוא לא נזקק לטפל בדשא שצמח אצל החבר, הרי בולט לו רק החלק הירוק. לעומת זאת בגינתו שלו – הוא יראה את העשבים השוטים שהתייבשו – כי עליו מוטל לתקן זאת.
הוא הדבר גם ברוחניות: אדם אינו רואה את המידות שבחסדי שמים עבד עליהן ובס"ד התקדם ועלה מדרגה, אלא הוא רואה את המידות שעדיין עליו לתקן. וכן יעלו לפניו הדקות של ביטול תורה, ולא השעות של לימוד התורה. הדפים החסרים – ולא הנלמדים. כי כל אלו עדיין ברשימת טיפול.
זהו בעצם 'מנגנון התיקון': המערכת שקולטת תמיד מה צריך לשפר ולתקן. זה הכפתור האדום שמהבהב ברכב כשמשהו לא תקין, אבל עלינו לשים לב – האם הכפתור הזה עצמו תקין?
⸭ ⸭ ⸭
אם האדם אינו שם לב, הוא עלול להשתמש ב'מנגנון התיקון' בצורה מעוותת מול הזולת. הוא יראה את חסרונם של אחרים ואת הליקויים של הסביבה, ולא ישים לב שהפעיל לחינם את המנגנון שנועד לבקר את עצמו.
גם כלפי עצמו המנגנון עלול לפעול שלא כשורה.
במה דברים אמורים? כשאדם חי ונושם בכל עת את מה שזקוק לתקן, הרי שהגולם קם על יוצרו: במקום שהמנגנון ישרת את האדם לטובתו, הוא עלול לגרום לו להפסיד ולמנוע את הצלחתו.
שכן, כדי לחיות כראוי, האדם זקוק לאיזון נכון בין כל חלקי נפשו. ובדיוק כמו שהגוף זקוק לאיזון הנכון, ואם יאכל רק פחמימות – בריאותו תדרדר, אם יאכל רק מזון צמחוני ולא יספק לעצמו את החלבונים הדרושים – יאבד את מוחו עם הזמן.
כך הצורך בהרגשת ההצלחה, בתחושת השמחה וברוגע הבסיסי, קיים ובועט. אלו דברים שהאדם זקוק להם, ובלעדיהם הוא לא יצליח לתפקד, גם אם מנגנון התיקון יעמוד ויזעק עד לשמים. סוף פסוק – הוא לא יצליח לזוז!
⸭ ⸭ ⸭
אברך בונה את ביתו עם זיווגו שנועד לו משמים עוד טרם נוצר. ריקודי החתונה מסתיימים, ימי ה'שבע ברכות' גם הם, חיי השיגרה מתחילים, ועימם ההתמודדויות הטבעיות שיש בחיים משותפים. לפעמים לוקח מעט יותר זמן עד שנוחתים על הקרקע, אבל אחרי הנחיתה עלולה לעלות לא פעם תחושה של קושי או אכזבה. פעם רואים שהאופי של הבן זוג קצת שונה מהתמונה הוורודה שעליה חלמו, ופעם רואים שתפיסת החיים קצת שונה. לפעמים הקושי מתבטא בציפיות רוחניות שונות, או דווקא בהתנהגות שאינה מושלמת בעיני השני. וכאן עלולים להיכנס לסחרור של ראיית החסרונות, התעסקות בהן בצורה אובססיבית, וכניסה למעגל קסם של ראייה שלילית.
בזמן שהאדם רואה את החסרונות ועסוק בהן – הדבר פשוט צובר תאוצה, ואז הוא רק מתמלא בתסכול ואכזבה, ופעמים שהדבר יכול להיגרר למקרים קיצוניים יותר. אבל גם בלי להגרר למקרי קיצון – הרי ברור שאי אפשר לעסוק ברע תוך כדי ראיית הטוב והשמחה בו.
אמנם באופן כללי יסוד התקשורת מבוסס על פתיחות ושיתוף, ועל כן יש הרבה דברים שאפשר לשפר ביחד, כשעושים זאת בצורה נכונה. אך זאת יש לדעת – שישנם דברים שאינם ניתנים לשינוי אצל בן הזוג, תמיד יישאר האופי הבסיסי. ואין אדם ללא חסרונות, ותמיד יש קונפליקטים, על כן ההתמקדות בחיובי היא צרוך הכרחי כדי לבנות בית נאמן ומאושר.
אז אם בתחילת המאמר עסקנו באדם שרואה נגעי עצמו, כאן הגענו לקשיים שיש לו עם נגעי בני ביתו. הוא עומד ומצפה לשינוי, ונוצר מצב שזולתו פשוט 'אינו רצוי במצב הנוכחי'. ואם כן – איך יוכלו להשקיע את המשאבים שנצרכים לבניית קשר אמיץ וראוי? השני הרי חש בביקורת [גם אם היא סמויה], ואז אוטומטית נוצר גלגל של ריחוק והתבצרות.
אם כן – ברור וודאי הוא, שראיה חיובית היא מהבסיס לבניית הבית.
