לכולנו יש טבע אנושי, שמכוחו אנחנו אוהבים להעניק לעצמנו הנחות מפליגות.
כלפי עצמנו אנחנו מאוד נדיבים בחלוקת מתנות דמיוניות של כישרונות ופרגון עצמי אינסופי על מעלות, אך כלפי הסובבים אותנו אנחנו פחות אצילים בחלוקת תעודות יושרה והכרה במידה טובה, אפילו מתקשים להעלים עין מחסרונות.
את עצמנו נבחן תמיד במידה מקלה דרך משקפיים ורודות, אבל כלפי זולתנו תמיד נחיל הסתכלות ביקורתית וגישה שיפוטית.
שח לי ידיד: כשהייתי בחור, לא התנהגתי כמו שצריך וזאת כמו שאומרים, רק בלשון המעטה. חייתי חיים ישיבתיים משוחררים. ללא גבולות. הסתובבתי פה ושם, כשה'פה' וה'שם' עלולים להכיל מקומות כאלו ואחרים, שאינם נוחים לרוח חכמים. התעופפתי מישיבה אחת לחברתה בצורה תכופה, והשם שהלך לפני, לא הרווה כמובן יותר מדי נחת להורי.
כשהגעתי לגיל השידוכים, לא הייתי 'מציאה גדולה' מהסוג ששדכנים עטים עליה. הסתובבתי כרווק סביב עצמי במשך תקופה די ממושכת, עד שלבסוף שיחרה לפתחי הצעה בינונית ומטה, עם חיסרון בולט במיוחד, אשר מפאת צנעת הפרט לא נציין אותה. אך בשקלול כל הנתונים: גילי המתבגר והדימוי הציבורי הלא מחמיא שלי, החלטתי לאחר חשיבה רבה והתחבטויות גדולות, להסכים לשידוך ולהגיד 'כן'.
ממשיך ידידי ומספר לי: כיום אני כבר עומד מספר שנים לאחר נישואיי ברוך ה'. יש לנו כבר תינוק חמוד בלי עין הרע, ועדיין אני מוצא את עצמי לא מסוגל להכיל את אותו חיסרון של רעייתי. עדיין לא השלמתי ועוד לא הצלחתי לבלוע את הגלולה המרה. למרות שכבר עברו אי אלו שנים ולמרות שהייתי בטוח שאתרגל ואתגבר בחלוף כמה חודשים, החיסרון שלה ממשיך להתפוצץ לי כל יום בפנים. ואני אנה אני בא.
שיתפתי אותו במחשבה שלי, אותה כתבתי בשורות הראשונות של הטור הנוכחי. אודות ההנחות המפליגות שאנו נותנים לעצמנו, אל מול השיפוטיות לזולתנו.
"לעצמך" אמרתי לו, "אתה סולח ומוחל. אתה שוכח מכל מה שפעם היית ומהפגמים שעדיין קיימים באישיות שלך, אתה מנסה לא להיזכר במגרעות של התנהלותך בעבר ובהווה, ואילו אל מול אותו חסרון, אליו אתה מודע ובעיניים פקוחות צעדת לקראתו, אין בך סליחה ולא תמציא לו מחילה. אתה כל הזמן מזכיר לעצמך את הבעיה ומציב אותה מולך, כאילו עכשיו היא נולדה".
והא לנו טיפ קטן, שיסייע בעדנו לצלוח את המשוכה הזו בחיים שלנו עצמנו: בתחום הטיפול ידוע על כלי פסיכולוגי שנקרא: 'חילופי תפקידים'. במסגרת הטיפול בכלי, המטפל והמטופל מחליפים ביניהם מקומות פיזיים ונפשיים. המטפל מתיישב על הספה וחובש את כובע המטופל, ואילו המטופל מתיישב על הכיסא ומתעטר בדיפלומת המטפל. מרגע זה, המטפל מתלונן על הבעיה, ואילו המטופל צריך "לעזור" לו.
הרבה מטפלים מדווחים שהכלי זה עושה פלאות ממש, אשר בעטיו ובעקבות השימוש היעיל והחשוב בו נפתרים מקרים רבים.
אם נשכיל, נסגל לעצמנו גם אם וירטואלית ולא בצורה פיזית, את פרקטיקת 'חילופי התפקידים' מול הסובבים אותנו. זה כמובן מתחיל ברעיה והילדים, אך יכול להמשיך לסביבת העבודה והמחיה, והשמים הם הגבול. לא לשפוט אחרים אלא להכיל אותם, ואילו את עצמנו ננסה לשפוט, לפי איך שהסביבה עלולה לשפוט אותנו.
אז יהפכו חיינו לאיכותיים וטובים הרבה יותר.
בהצלחה!
