למרות שכל בני הזוג עמלים קשות להבין אחד את השני וזאת מתוך שהם חיים ביחד, אך טבעי הוא שיתאחדו דעותיהם כמעט להשקפה אחת. אמרנו כמעט, כי תמיד יהיו דברים עליהם יישארו חלוקים בדעתם. ברוב הבתים נוצרות עם הזמן חלוקות מוסכמות לגזרות ההחלטה – הבעל והאשה מסתדרים ביניהם באילו תחומים יהיה דווקא לו את המילה האחרונה ובאילו עניינים רק היא תהיה המחליטה. לרוב זה נחלק בין תחומי ניהול הקו של הבית – החינוך, ההשקפה, הרוחניות ופרנסה, שנמצאים תחת סמכותו של האב. לבין ההתנהלות היומיומית בבית – גידול הילדים, מזון ומחיה, צרכי המשפחה, שעליהם אמונה האמא. כך זה בריא לכל הצדדים וכך לא נוצרים קונפליקטים מיותרים.
המבחן האמתי של בני הזוג הוא בדרך ובסגנון – איך הם מוסרים אחד לשני את ההחלטה על הנידון, איך הם מצליחים לגרום להחלטה להתקבל בהסכמה ולא לבוא חלילה לידי כפייה.
ומה לנו יותר טוב מאשר לצעוד בדרכי אבות, לראות מה עשה יעקב אבינו כשנצטווה על־ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לקום בפתאומיות ולעזוב את חלקת לבן. הוא פנה לנשותיו והתחיל להסביר להן באריכות שפני אביהן אליו כבר אינן כתמול שלשום, הוא מפרט להן באריכות איך היתל בו לבן וכמה פעמים החליף את משכורתו. הוא מנסה לסבר את העזיבה בצורה הגיונית, להגיע להחלטה על עזיבה בהסכמה ולא בכפייה, ורק לאחר כמה וכמה פסוקים הוא אומר להן שבעצם ה' ציווה לעזוב.
וזה לשון השל"ה הק': "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וגו' (בראשית לא, ד). אין ראוי לאדם כשירצה דבר־מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד ה… והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו בתכלית מה שאפשר כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד… ההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואעפ"י שהקב"ה ציוה לו שישיב לביתו".
