"יענקי בא לפה שנייה", הוא סובב לאחור את פניו רואה ששלוימי – חברו בן העשירים המפונק – מתכוון אליו. "אתה יכול לצאת איתי בבקשה לרגע? אני חייב להראות לך מה קניתי לאשתי" ביקש שלוימי, יענקי הרגיש נבוך מהסיטואציה וחסר הטאקט של ידידו ובכל זאת יצא אחריו.
שלוימי הושיט ברוב טקס את ידו לכיס חליפתו, שולף משם שקית קטנה עשויה מקטיפה שחורה מבהיקה. באיטיות מעצבנת הוציא את תכולתה ועיניו של יענקי כמו נעתקו מתדהמה, שלוימי החזיק בידיו צמיד זהב משובץ ביהלומים ענקיים.
הוא אמנם לא מבין גדול בתכשיטים ולא מתמצא באומדנם של קראטים, אבל גם בעין בלתי מקצועית לא ניתן היה שלא להבחין בנצנוץ היהלומים הגדולים ורק לשער את מחירו היקר של התכשיט.
יענקי צעד לעבר ביתו, מתקשר בפעם השלישית לשמוע את מצב העו"ש בחשבון הבנק שלו, אבל שוב כמו בפעמים הקודמות – הרף נשאר יציב – שקלים בודדים מעל לקו המינוס. וזה עוד לפני שהוא עשה קנייה לחג. הוא הרגיש די מצוברח ובפעם הראשונה למרות שעד עכשיו מסיבות מובנות זה עוד לא קרה לו, הוא קינא בשלוימי שיכול לקנות מה שהוא רוצה לאשתו.
***
מי מאיתנו לא אוהב לקבל מתנות, הרי זו הרגשה מאוד טובה לקבל משהו נחמד ושימושי בלי לשלם תמורתו. אבל חשיבותן של מתנות בין בני זוג נעוצה בסיבות אחרות דווקא, משמעותה נגזרת מזהותו של מעניק המתנה ובעיקר מהכוונה שנמצאת מאחורי ההענקה.
בפרשת השבוע כתוב על המצוות שלפעמים נדמים כקשות או כמיועדים רק לבעלי השגות גדולות: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא לא בשמים… ולא מעבר לים… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו".
וזה נכון גם בזוגיות ובדברים שבין איש לאשתו, מתנות גדולות הם נפלאות אבל העיקר הוא מה שבפיך ובלבבך. הפתק שמצורף לאריזה, השיחה הגלויה וביטויי האהבה.
