בתחילת אחת מהרצאותיי פניתי לקהל ופתחתי בשאלה: "מי מלמד את הבן תורה?"
"מה השאלה", נענו מייד כמה מבני החבורה "הרי כתוב 'אביו מלמדו תורה' וכי מה רצית שאמו תלמדו תורה?"
"אתם צודקים" השבתי להם, "אבל גם קצת טועים".
הרי כל יום בעת השכמת הבוקר אנחנו אומרים: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".
הבן אינו מוזהר לדבוק באורחותיה הישרות של אמו ואף אינו מצווה לצעוד בעקבות מידותיה הטובות, אלא הפסוק מורה שלא יטוש את תורתה, את פרקי המשניות ודפי הגמרא שהוא למד ממנה.
והקושיה גדולה וגם המציאות לא כל כך מתכתבת עם הפסוק,
[אולי זה לא רעיון כזה גרוע לשלוח את הילדים ל"אבות ובנים" עם האמהות].
והאמת היא שקניין התורה אינו מתרחש דווקא בשל ההקשבה לשיעורו של הרב'ה, או בעטייה של חזרה טובה עם החברותא.
הם אמנם דרכי הביצוע, אבל הקניית התורה קורית דווקא בגלל העוגה.
אותה עוגה שאמא אפתה בשעות המאוחרות של הלילה ובעיניים טרוטות לכבוד המסיבה.
עוגת טורט בחושה מצופה בשוקולד, מעוטרת סוכריות צבעוניות, שהילד מביא בגאווה גדולה, על מגש פלסטיק לכיתה.
עוגה של אמא חתוכה לפרוסות, שהילד מחלק לחברים לרגל סיום מסכת ברכות.
✦✦✦
מכאן תצא הקריאה לאבות ואמהות.
אמא: דעי את כוחותיך והנחילי את התורה לבניך.
אבא: הכנס את אור התורה לביתך, כי גם אם נדמה שאין זה מנחלתה של אשתך, אתה עתיד להיווכח שבזכות הבינה היתרה שלה היא קשורה לתורה ובעיקר למאור שבה, והיא זאת שתשכיל בכישרונה להקנות את אהבת התורה לבנך.