פעם הגיע אליי אברך צעיר להתייעץ, הוא היה מתוסכל כולו והיה נראה שמזה תקופה הוא לא מוצא מנוח לנפשו.
כשהוא החל לדבר התברר שאך זה עתה לפני חודשים ספורים, הוא עבר את השנה הראשונה לנישואין. אבל מה שהיה צפוי מראש לקרות, הפתיע אותו מאוד משום מה והריחיים שנפלו על צווארו היו מאוד כבדים עבורו.
היא סיפר שעבור צרכי היום יום יש לו לשלם, אמנם בדוחק אבל הוא מסתדר. "הבעיה מתחילה" הוא הנמיך קצת את קולו במבוכה, "כשאשתי רוצה משהו מעבר ולפעמים זה ממש לא מותרות אלא צורך קיומי, אבל מה לעשות שהוא חורג מהעו"ש שלי".
"אני לא יודע מה לעשות" הוא היה ממש אבוד, "אני כבר לא יכול להגיד לה לא כל היום".
האמת שמול הסיטואציה הזאת ייפגשו מירב הבעלים פעמים רבות בחיים, לא תמיד המניעה למילוי בקשת האשה היא כספית, אבל מניעות וקשיים לעולם יהיו חלק ממעגל החיים.
כשזה קורה פעם אחת זה אולי לא נורא, גם נשים מבינות שיש אילוצים. אבל כשהסירוב לבקשה חוזר ונשנה, המצב נהיה לא נעים. האשה נותרת לא מסופקת והבעל נותר מתוסכל.
גם אם הוא מבין וגם אם אשתו מבינה, ההבנה לא מספיקה בשביל לחפות על ההרגשה הכבדה של הבעל שלא יכל להעניק לאשתו את כל צרכיה והיא גם לא פותרת את הצורך של האשה.
עניתי לאותו אברך והמענה כמובן נכון לכל אחד מאיתנו, "לגמרא במסכת עירובין (דף ק:) יש את הפיתרון המושלם עבורך".
הגמרא שם אומרת שדרך ארץ צריך ללמוד מתרנגול, שבהתחלה כשזוגתו מבקשת ממנו דבר מה (ל.נ. עיין בגמ' שם) היא מפייס אותה מבטיח לה הכל, מה שתבקשי, רק תגידי, לאחר מכן הוא מסביר לה שאמנם הוא הבטיח אבל אין לו כל יכולת ולכן הוא אכן לא יקיים.
זה ממש לא מובן לכאורה וכי זה נקרא דרך ארץ? לשקר? להבטיח משהו ולא לעמוד מאחורי המילה?
אבל הדבר חכמה שהגמרא רוצה להחכימנו, זה באמת איך אפשר למלא אחר מבוקשה של אשתך גם כשאין לך את היכולת לכאורה.
והדרך החכמה, היא לענות כן לכל בקשה.
כלומר לא לנסות להניא אותה, לעמוד ולהסביר לה למה זה לא כל כך חשוב, או למה היא לא באמת צריכה את זה וכן הלאה, אלא להסכים קודם כל עם נכונות הבקשה. להביע הזדהות מוחלטת עם הצורך שלה.
להעניק לה לפחות את ההרגשה שבקשתה כל כך מובנת לך, שתדע שאתה מוכן לעשות הכל כדי להעניק לה את מבוקשה.
הרי את הכסף והכוחות מעניק רק הקדוש ברוך הוא, אבל כבעלים תפקידנו הוא לפחות לעניק את התחושה.
