ערב אחד ביקשתי לעשות הפוגה באמצע פגישה, כדי להתפלל ערבית בשטיבל הסמוך למשרדי. "אתה רוצה אולי לגשת לפני העמוד למעריב?" הצעתי לחתן שהדרכתי. "לא", הוא דחה מיד את הצעתי. אני אף פעם לא עובר לפני התיבה", הוסיף עוד להבהיר לי.
עבר שבוע ואותו חתן הגיע שוב לפגישה, דיברנו על מחויבות, אחריות ועל החיים שאחרי החתונה. ראיתי שאצבעותיו רועדות קמעא, בחנתי את תווי פניו וגם הם שינו מעט גוונים וצבע. "הכל בסדר יענקי (שם אקראי)?" שאלתי אותו, "כן" השיב לי בנימת חשש ודאגה, "פשוט חשבתי על משמעות הדברים ונתקפתי בחרדה".
חוויית החרדה והסיטואציה משבוע קודם בעמוד התפילה, הדליקו אצלי נורה אדומה והמלצתי לו כמובן לגשת לטיפול אצל איש מקצוע. "תוך כמה פגישות אתה סבור שהחרדות יעלמו?" שאל יענקי, "אני לא יודע לענות לך" השבתי לו, "זה תהליך שלוקח זמן ומתקדמים בו שלב אחרי שלב, שינויים לא קורים ברגע".
***
אנשים אוהבים פתרונות מושלמים, הם תרים אחר מענה מקיף חיים, מחפשים את הגורם שישנה את בעיותיהם לטובה מקצה לקצה. אבל לעיתים דווקא הדברים הקטנים, השיפורים הזעירים וצעדי ההתקדמות האיטיים הרבה יותר משמעותיים.
כי בטווח הארוך, השינויים הדרמטיים והצעדים הגדולים הרבה פעמים נכשלים. הבן אדם מרגיש שהוא לקח על עצמו מדי הרבה ונופל בחזרה למחוזות פחות נעימים. דווקא השינויים הקטנים שבפני עצמם הם לא כל כך מורגשים, הם לאט לאט מצטברים ויוצרים מארג של שינויים ושיפורים משמעותיים.
פרשת השבוע מתחילה בפסוק: "והיה עקב תשמעון" מפרש רש"י: "המצות הקלות שאדם דש בעקביו". כי דווקא התחזקות בדברים הקלים, גורמת לשינויים גדולים.
***
ככה זה בכל דבר בחיים, האינסטיקט הראשוני דוחף אותנו לחפוץ מיידית בשינויים הגדולים. אבל זה לא תמיד אפשרי ומעשי, בטח שלא מומלץ וכדאי. בשלום בית, עבודה על המידות, ובעיות רגשיות, המפתח הוא סבלנות והתמדה. עדיף מעט כהלכה מהרבה בצורה פזיזה.
