בימים אלו אנו אבלים על חורבן הבתים, בתי המקדש בהם שכנה השכינה הקדושה.
בעוון מה חרב בית המקדש? שואלת הגמרא בכמה מקומות, יש על כך כמובן תשובות רבות. הצד השווה להם: אם בני ישראל אינם עושים רצונו של מקום, הקדוש ברוך הוא לא יכול להשרות את שכינתו בתוכם. אם זה שנאת חינם, ג' עבירות חמורות, או חילול שבת הארץ, מעשים כאלה מוכיחים כביכול, שעם ישראל לא ראוי להשראת הקדושה.
בילדותנו שיננו לנו ההורים והמחנכים ומסתמא גם אנחנו משננים לילדים שלנו, איך כל מצווה מוסיפה עוד לבנה ועוד נדבך לבניין בית המקדש. במושכל קצת יותר פנימי, המשמעות הינה שאנחנו הופכים בחזרה לראויים להשראת השכינה. כל מעשה טוב במהופך מהגורמים לחורבן, מניח את היסוד לבניין, בונה מחדש את קומת האומה וכך בית המקדש יבנה במהרה.
כדי שנדע במה עלינו להתחזק ובמה כדאי להשתפר, כדאי להתבונן מה היה לנו בבית המקדש ומה נחסר מאיתנו כשהוא נחרב. אחד מהדברים, זה השפע שהיה יורד לעולם. הקב"ה היה מרעיף מכל טוב על בריותיו, שפע גשמי, פירות שנשתבחה בהם הארץ ועוד.
גשמיות זה משהו שאין להקב"ה כל חלק בו והא עושה זאת רק בשבילנו, זה לא תפילה שכמוה נושאים גם מלאכי מעלה, הקב"ה פשוט מעניק לנו בטובו את כל מה שאנחנו זקוקים לו בעולם הזה.
משנחרב הבית שהיה משפיע את כל הטוב, מסתבר שאנחנו צריכים להתחזק בלהעניק לזולתינו גם דברים שלא קשורים אלינו. לא לעשות רק חסדים שמניבים לנו טובות הנאה עקיפים.
המקום הכי טוב להתאמן על לתת לאחר גם דברים שאתה לא מבין בהם, כשאתה לא בטוח איזה תועלת תהיה לו מהנתינה שלך ופשוט עושה כך כי זה שהאחר ביקש, זה בבית. בין איש ואשתו. לגברים ונשים יש צרכים שונים, ראשים אחרים, לא תמיד הם מבינים או יכולים להבין את הצורך של השני. אבל מדרכי הבורא נלמד להעניק לבעל או לאשה, את מה מבקשים גם אם אנחנו לא מבינים את זה.
