האווירה היתה כבדה וחילופי המילים הנשמעים לא היו נעימים בלשון המעטה. הויכוח שהחל בטיעונים ענייניים ובנימה רגועה, החל די מהר לזלוג לעבר טונים כעוסים והאשמות הדדיות.
הם עצרו את הוויכוח לרגע ווידאו שדלת החדר סגורה היטב, שהילדים לא יהיו עדים למתרחש חלילה, וחזרו לסערת רגשותיהם.
רשימות ארוכות נשלפו מהפנקס הצרוב בעמקי התודעה, עלבונות ישנים צצו ממסתרי הלב ואכזבות עתיקות הופיעו מפאתי הנשמה. שני בני הזוג שפכו זה על זה במשך דקות ארוכות, את כל מה שהם לא דיברו בצורה גלויה בתקופה האחרונה.
"אני עסוקה עם הילדים מבוקר ועד ליל, כולל כל מה שבינתיים" שחה האשה, "אבל אני הרי גם טרוד בעבודה להביא פרנסה, אני לא מסתובב בבטלה בזמן שאת עמלה" השיב בעלה. "וכשאתה מגיע הביתה מה התירוץ שלך, למה גם אז אני צריכה להתחנן בפניך לקצת עזרה"
הבעל המותקף ניסה להתגונן "אבל יש בינינו חלוקת תפקידים, אני עובד קשה שיהיה לנו פרנסה ואוכל למשפחה ואת מגדלת את הילדים, לא ככה?!
"אז אתה אומר שאני כמו מכונת פחיות" הטיחה האישה בנימה כאובה, "אתה מכניס קצת כסף ומקבל מיד את מבוקשך, אתה מביא לי אוכל ואני אמורה לטפל בילדים שלך".
⁕⁕⁕
התורה מלמדת אותנו בפרשת משפטים בדין שילומי הנזקים לנגפו אשה הרה, שהעובר מבחינה ממונית שייך דווקא לאב ולא לאם. כלומר, הילדים הם שלו והאשה היא עזר כנגדו לעזור לו.
חלוקת התפקידים שאנחנו לרוב מכירים שבה האמא היא בעיקר זאת שמגדלת את הילדים, הוא בגלל שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו באופן שאשה יותר מתאימה למשימה. אבל האחריות והחובה היא על האבא, ובמקום שהוא יתרעם שאשתו מרבה לבקש את עזרתו, עליו להעריכה במלוא הכבוד וההוקרה על עזרתה שלה.
גברים לעיתים נוטים לחוש שגידול הילדים שייך לאמא (את הנחת הם כן יקבלו בשמחה), ואילו הנשים ניחנו באינטואציה הנכונה והן מזכירות לבעליהן שיחד עם הקב"ה יש עוד שני שותפים באדם ולא שותפה אחת.
תזכור תמיד ותפנים: הילדים הם שלך לפחות כמו שהם של אשתך, תשדר לה את הערכתך הכנה על שהיא מואילה להוריד את העול מצאוורך כדי שתוכל לעסוק בתורה ועבודה.
