ברוך חיכה בתחנה לאוטובוס שעדיין לא בא. היה יחסית שומם וחשוך בסביבה, הוא התקשר ל 'קל-קו' כדי לשמוע מתי האוטובוס אמור להגיע והתאזר בסבלנות מששמע שצפויים לו כמה דקות המתנה.
"איך מגיעים למרכז העיר?" שאלה אותו קשישה עם בעיות שמיעה תוך כדי ההמתנה, ארבע פעמים הוא ניסה להסביר לה והיא לה קלטה. כשהחל להסביר לה בפעם החמישית התקרב האוטובוס שלו וברוך שכמובן רצה לנסוע בו התכוון לאותת לעברו, אך ראו זה פלא הנהג כאילו קלט את כוונתו ועוד לפני שברוך הניף את ידו כבר עצר את האוטובוס לצידו.
הוא תיקף את הרב-קו שנקלט במכשיר מיד, התיישב על שני מושבים פנויים והתרווח. המזגן פעל על הטמפרטורה הנכונה, דרך פתח החלון הצר נשבה ושרקה רוח פרצים דקיקה והאקלים היה נפלא. הרדיו היה בווליום נמוך ממילא והוא לא ביקש מהנהג להעביר תחנה. הנסיעה חלפה כמעט מבלי שהרגיש בה, הוא רצה להושיט את ידו ללחיצה על כפתור ה"עצור" אבל היא כבר הייתה לחוצה. הנהג עצר את האוטובוס בתחנה, ברוך לחשש לעברו "תודה" וירד.
בעודו פוסע על המדרכה כשחצי כברת דרך עוד לפניו, הרהר ברוך במעשה שזה עתה עשה – ההודיה. "על מה בדיוק הודיתי לנהג? על הנהיגה שהוא מקבל עליה שכר מלא? על שהעלה אותי בתחנה שתקנון החברה מחייבת אותו לעצור בה ממילא? לא ביקשתי ממנו שום בקשה, לא החלפתי איתו מילה, אפילו לא לחצתי על כפתור ה"עצור" בתחנת הירידה, אז על מה ההודיה?".
הסברים החלו להתרוצץ במוחו – "אולי צריך פשוט להיות מנומס, לחייך ולהודות גם כשזה לא ממש נכנס. להתנהג באצילות טקסית ורשמית, כמו מלכת אנגליה שזה עתה מתה".
***
על פי תורתינו הקדושה, אמירת תודה והכרה בטובה אינה עניין של נימוסים או גינונים גרידא. בפרשת השבוע נצטווינו במצוות ביכורים – החובה להודות ולהלל לה' על תנובת העץ והשדה הראשונים, "וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית כָּל־פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛… וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו". מפרש רש"י: "שאינך כפוי טובה".
אמירת תודה מרגילה אותנו, להסתכל על כל דבר שקורה כ"טובה". גם על המעשים שלכאורה קורים ממילא, שחלילה לא נחשוב שפרי הארץ היה צומח מאליו. אפילו אם נתפתה למחשבה, שהקב"ה חייב להצמיח את ירק האדמה שבניו יוכלו להתקיים ולעבוד אותו. עדיין בלא מימד הטובה, היו צומחים מיני מאכלים, חסרי כל טעם, צבע וצורה.
גם נהג האוטובוס אם הוא לא יקבל את ה"תודה", עלול לחשוב שהנסיעה היא רק למטרות עבודה ולאף אחד לא תצמח מכך "טובה". הוא ייסע במהירות שבא לו, יגביר את עוצמת המיזוג כפי שמרגיש לו, ישמיע מוזיקה בסגנון ובוולים שנשמע לו וכן הלאה.
בבית מול האשה והילדים ובכלל בחיים, צריך לאמץ את התפיסה של אמירת תודה. כדי להוקיר כל מעשה כטובה ולהתרגל שבאמת בכל מעשינו נחשוב על טובתו של הזולת.
