ישנה הנחה מוטעית הרווחת בקרב רבים שעלולה לגרום לנו לזלזל בזוגיות.
לא שיש מישהו שחושב שמדובר במשהו שאפשר להזניח, כי הלוא דבר פשוט הוא שכדי לקיים חיי משפחה תקינים דרושה השקעה רבה ועבודה רבה. כמו כן מוסכם על כל אחד ואחת שאי אפשר לתחזק בית שבו אינה שורה רוח של שלום ושלווה. ובכל זאת, שכיחה הטעות המטעה. והיא, כי רבים הם החושבים שהצורך בשלום בית וזוגיות תקינה הוא רק בשביל שהבית יהיה מתוחזק ולא שביר, שיוכלו לגדל בו ילדים למכביר. נוטים לחשוב שהחיים המשותפים של איש ואשה נועדו רק בשביל לקיים מצוות פרייה ורבייה.
ובצל כזו חשיבה, עלול להשתרש זלזול בזוגיות. כי אם אכן מדובר במשהו שהוא רק כלי עזר ולא מטרה, יחשבו כי אפשר לפעמים לבצע עקיפה ולנסות להגיע לאותה תוצאה בדרך שונה. וכך אנשים פחות יתאמצו, בפרט אם זה ידרוש מהם הקצאת משאבים וכוח, ובטח שלא יקדישו לכך לב ומוח.
ולא היא! 'זוגיות' פירושה חיים מאושרים ושמחים בין איש לאשה גם כשהיא עומדת כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי לפרייה ורבייה. זוגיות היא לא מילה גסה, מדובר בשאיפה טהורה וקדושה שהקב"ה ציווה לנו כמטרה ראשונה ועליונה. ולכן היא גם דורשת מאתנו השקעה רבה, ולא כמו שהיינו נוהגים במשהו שהוא רק אמצעי למטרה.
ובהסבר ההנחה המוטעית אצל אנשים, שזוגיות היא רק כלי עזר ולא מטרה בפני עצמה, נקדים שבעצם ניתן להבין את אופן החלחול של ההנחה המוטעית לתוך מחננו בהיותה נובעת מכמה גורמים לכאורה טובים: האחד, כי דווקא בשל גודל החיוב והמצווה הכבירה שיש בריבוי והפריית העולם, והיות ודרכה של המצווה היא על־ידי חתונה בין איש לאשה, טעו רבים לחשוב שזהו עיקר המטרה ואין בלתה בכוונות החתונה. הגורם השני לטעות הוא המקום המכוער אליו נטלו אומות העולם את הזוגיות וצורת החיים המשפחתיים, וכפי שאמר הסטייפלר זצוק"ל: "למה שהם קוראים אהבה אנו קוראים כרת". וזה מה שגרם לרבים לחשוב שזוגיות כמטרה ולא כאמצעי היא פסולה.
ובעצם, שתי הסיבות הללו גורמות לחוסר ההערכה בדבר נחיצותה של זוגיות תקינה וחשיבותה של האהבה בין איש לאשה.
וכדי שנבין בדיוק על מה הסער ובשל מה אנו סבורים שאכן דרושה עבודה קשה לזוגיות טובה, ננבור במקורות הקדושים. נביא ראיות וסימוכין, הסברים ונימוקים, עד שנדע ונשתכנע בצורך הגדול ונבין את התועלת המרובה בזוגיות, בין לאיש ובין לאשה.
בתורתנו הקדושה בפרשת בראשית – תחילת הבריאה – בעת שנצטווה אדם הראשון לשאת את חווה, נבחין שלא רק בבנים נצטווה, שהרי כשאמר הקב"ה "לא טוב היות האדם לבדו" לקח לו עצם מבשרו וציווהו: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו", והיינו שרצונו של הקב"ה הוא פשוט "ודבק באשתו" שזו זוגיות טובה בין האיש לאשה, ורק אחר כך הגיע ציווי נוסף – "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו", שזו מצווה נוספת ומשנית לחיוב הפשוט של דבקות באשה.
ויש לדעת, כי בשביל החיים עצמם, למען ההתפתחות האישית, הרוחנית והמוסרית של כל אדם באשר הוא, מוטב שיעבירם בצוותא עם אשה, וכמו שהביא הקב"ה את חווה לאדם הראשון כשראה שלא טוב לו היותו לבדו.
ואם יוקשה אולי בכל זאת כל זה נועד רק בשביל שייוולדו ילדים כפי שמיד נצטוו בפסוקים הבאים, מסבירים שם במפרשים (חזקוני בראשית א, כח) שכל הצורך בילדים בא רק לאחר שאכלו מעץ הדעת ונלקחו מאתם החיים הנצחיים, או אז נצטוו בילדים שימשיכו במלאכתם לאחר לכתם. אבל לו אדם וחווה לא היו חוטאים ולנצח היו חיים, לא היו מצווים להוליד ילדים. ובכל זאת כבר לפני החטא נצטווה אדם לישא את חווה כדי לזכות בחיים נצחיים מעצם הנישואין בין האיש לאשה, ומכאן אנו למדים שגדולה מצוות 'ודבק באשתו' גם בלא מצוות 'פרייה ורבייה'.
ועתה מוטלת עלינו החובה לדעת ולהבין, לחקור ולהשכיל את מצוות 'ודבק באשתו', מדוע היא כל כך חשובה; מה כלול בה; איך מקיימים אותה; ועוד הרבה, בעזרת ה' במאמרים הבאים.