בס"ד
אני רוצה לספר לכם השבוע על סיפור קצת קשה ועצוב לקריאה, אבל המסר העולה ממנו שווה בשביל שתאתגרו את עצמכם לדקה או שניים.
את רוב עבודת יומי אני מקדיש לעיסוק המרכזי שלי: "הדרכת חתנים", אני נהנה מהעבודה בשל הסיפוק הרב שאני שואב ממנו, כמובן גם בגלל הזכות הגדולה ללוות את הצעדים הראשונים והקריטיים של הקמת בית יהודי ולעמוד לימינם של בחורים צעירים בעת כניסתם לעולם של חיי זוגיות ושותפות.
אבל באותו יום היה לי מאוד קשה. ישב מולי חתן, בחור צעיר בן תשע עשרה ופשוט הפחיד אותי. דיברנו על משמעותו של הקשר הזוגי, על החשיבות של כנות ופתיחות והוא מצהיר לי: "אני לא הולך להיות "חבר" של הכלה המיועדת להיות אשתי, לא מתכוון לפתח איתה שיחות עומק, אני בהחלט לא אחשוף בפניה רגשות ואני גם לא רואה צורך לשתף איתה כל חוויה".
"אז מה אתה מחפש פה?" שאלתי אותו, "מה זאת אומרת", הוא ענה לי בטון של תמיהה "באתי להתכונן לחתונה". "אז מבחינתך חתונה זה אומר שאתם גרים באותה דירה, אתה מביא קצת כסף והיא מבשלת לך חביתה?! זהו, פה נגמר הסיפור?" ניסיתי להסביר לו את האירוניה שבדבריו, אבל הוא היה אטום וחסום.
הבנתי שהבעיה היא לא בהבנה נכונה של הסיטואציה, אלא באסוציאציה המפחידה שמעוררת אצלו עצם המחשבה על חיי שותפות עם אשה. זה היה נראה שהוא חסר אמון לחלוטין באפשרות של זוגיות טובה ופוריה, כמו הגיע מלכתחילה עם מבט פסימי על החיים. כל פעם שאמרתי מילה כמו "ויתור", "מחמאה", "להבין מה מפריע לה", הוא התגונן בבהלה. זורק מילים לא קשורות ומסיט בכח את השיחה לפסים טכניים של מנהגי חתונה.
לא הצלחתי להבין איך יש לו ריאקציה מזוגיות כמו מי שכבר התגרש פעמיים בעוד הוא סך הכל רווק בן תשע עשרה וחודשיים.
אני מכיר די טוב את אבא שלו, אדם מוכשר ורציני עם ילדים טובים, ממש משפחה מושלמת במבט חיצוני. הרמתי אליו טלפון, ניסיתי לגשש מה הוא יודע על המצב הרגשי של בנו. הוא מיד קלט אותי, התנצל למה הוא עדיין לא עדכן אותי וסיפר לי שאכן הוא מודע לכך שבנו מצוי בבעיה קשה והוא גם יודע איך זה קרה.
הוא החל לספר לי. בהתחלה בשפה מפותלת, היה ניכר שהדברים שהוא מנסה להגיד עולים בקושי וגובים ממנו מאמץ:
"לא תמיד הייתי האדם הזה שאתה מכיר, לא כשהייתי יותר צעיר. עברתי ילדות מאוד קשה ובעקבותיה חייתי בלחץ תמידי, הייתי מתעצבן וכועס על כל דבר. הדיבור שלי היה עוקצני ופוגעני, אם בחוץ עוד ניסיתי להתנהג יפה לאנשים, כל המסכות היו מוסרות מול לאשתי. היא סבלה מצעקותי, חוסר הסבלנות שלי ופקעת הלחץ שאפף אותי. כך עברו להם ארבעה וחצי שנות נישואים ונולדו לנו שלושה ילדים.
ברוך ה' מאז האיר לי ה' פנים ועשיתי ריסטארט על החיים. טיפלתי בבעיות ובמקור הקשיים, למדתי כמה דברים ועבדתי קשה לתקן מידות רעות. כיום ברוך ה' כבר שנים ארוכות שאני ואשתי נמצאים במערכת יחסים משופרת פלאים ויש לנו אפילו עודף, כדי לתת טיפים לאחרים.
הבעיה הגדולה היא עם הילדים. ברוך ה' מאז ששינינו את המוזיקה הגרועה וצלילים רגועים החלו להישמע בביתינו, השתפר כמובן גם מצבם של הילדים. הם פרחו בלימודים, התפתחו נהדר מבחינה אישית וחברותית, קונגטיבית ואינטלגנטית. אבל כשהם בגרו, התחלתי לקבל תלונות על שתי הגדולים שסובלים מבעיות התנהגות חמורות. הם לא מסתדרים עם אחרים, מגיבים בצעקות ונגררים למריבות.
הבנתי אז שאכן בסייעתא דשמיא שיפרתי את חיי וגם הילדים הושפעו כמובן אבל כמות הרעלים שהם ספגו אז בשנים הראשונות לנישואים, בטח צלקו עמוק בנפשות הרכות שלהם וחתכו בלבבותיהם העדינים. ובעוד שאני הלכתי לטיפול ארוך שנים ועודני עמל על תיקון של דברים מסויימים, החוויות הקשות נותרו כצלקת על נפשותיהם של ילדיי. הם אולי הגלידו עם השנים, אך כנראה שמחשבה על זוגיות פותחת מחדש את הפצעים הלא מרופאים".
לא באנו לכאן כדי לרפות ידיים או לייאש על מעשי עבר (גם הסיפור עם הבחור שכבר היה ממש מזמן לא נגמר כאן, הוא הלך לטיפול ונשוי כיום באושר ובשלווה), באנו בעיקר להדהד את המסר ולחדד את ההבנה שגם בגיל קטן כשאתם חושבים שילדיכם עדיין לא מבינים, כי הם הרי בקושי מדברים, תדעו שזה משפיע על הנפשות שלהם.
על פי מחקרים מדעיים, הגילאים האלו הכי משפיעים ומעצבים את החיים.
***
הנה גם בפרשת השבוע כתוב מצוות הקהל: "הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף" ומפרש רש"י את הטעם למה נתחייבו להביא את הטף: "והטף: למה בא, לתת שכר למביאיהם". שואלים המפרשים (ביניהם החת"ס) אם המטרה הוא רק כדי להעניק שכר למביאים, היה אפשר לצוות עליהם גם להביא אבנים. והתשובה היא כדלקמן, בשנות החיים המוקדמות גם אם הם עדיין לא מבינים, כל האירועים שהם חווים נצרבים עמוק בפנים, הם מאוד משפיעים על אישיותם ומעצבים את תמונת עולמם.
