באותו יום היה מאוד חם בחיפה, תקופת שלהי הקיץ בשילוב הלחות שעלתה מפני הים יצרו אקלים שמתקרב לחמסין. דוד נצמד ככל יכולתו לבניינים שנקרו בדרכו, כדי שיצילו עליו בקומתם התמירה מהחמה הקופחת וקרינתה העזה.
כשהוא כבר קרוב למחוז חפצו, עבר על פני בית משפט השלום ששוכן בתוך מבנה מוזר ונטוי בצורה משונה. בהתחלה לא שם שמישהו קורא לעברו ומנסה למשוך את תשומת ליבו, רק לאחר קריאה שנייה ושלישית קלט והסב לאחור את מבטו.
עמד שם שופט או אולי פרקליט, מפאת חוסר התמצאות דוד לא ידע להחליט. ענוד בגלימה שחורה וחנוט בקפידה בעניבה הדוקה, מסמן לדוד לחזור לכיוונו. הוא חבש כיפה, די קטנה וסבר פניו עוטר בהבעה מתנשאת של רם מעלה, אך במידה שעדיין מאפשרת לגלגל שיחה עם פשוט העם.
"בטח למדת כבר פרשת השבוע", פתח בנימה של אלו שאוהבים לקנטר חרדים מצויים על שאינם בקיאים בכל חלקי התורה. דוד לא התרגש והשיב שהוא אכן כבר למד, "אז תגיד לי בבקשה מה הפשט בהלכות בן סורר ומורה, שהגמרא אומרת: "איננו שומע בקולנו" שלא היה מתחייב רק אם קולם של אביו ואמו שווים, מה פשר התנאי הזה?".
פניו של דוד הוארו, "יפה שאלת ויש לי בשבילך ווארט נפלא". עיני השופט צומצמו בתגובה, כמו נדרכו בציפייה לשמוע את התשובה. וכך הוא ענה לשופט: המהר"ל בחידושי אגדות למסכת סנהדרין כבר נדרש לשאלה ויישב אותה: "מה שנתן הש"י בתורה מצות סורר ומורה שהוא סר מן הדרך הישר, וצריך שלא יהיה הסבה לזה אביו ואמו. וכאשר אין אביו ואמו שווים בקול, אם כן אין זיוגם זווג שוה כי הזווג השוה צריכים שיהיו דומים ושוים".
השופט חייך ונהנה, דוד התקשר אליי. הוא סיפר לי על האנקדוטה שאך זה קרתה והודה לי שהצלתי אותו ממבוכה, כי בשעתו כך לטענתו, כשקיבל אצלי הדרכה לפני החתונה השמעתי לו את הווארט של המהר"ל.
***
התובנה שמאחורי המימרא מאוד חשובה, היא מלמדת שההורים חייבים להיות מסונכרנים. כמובן שהמשמעות אינה שיהיו שווים בקול, הם לא צריכים להיות בעלי אותו צבע קול וטון. אבל חובה גמורה שמול עיני שניהם, תוצב אותה מטרה. ששניהם יהיו מתואמים, אודות היעד הסופי של מסע החיים.
שיסכימו על איזה ערכים הם רוצים לחנך את הילדים, מה הכללים והקווים המנחים. כי אם מטרות חייהם לא יהיו שווים, הם יוכלו להאשים רק את עצמם בילדים המבולבלים.
