כמעט כל מי שמחשיב את עצמו, מחזיק בדעה ונוקט עמדה. רבים הם בעלי שיטה והשקפה, ששמחים להביע את משנתה מעל כל במה.
מכל זווית ומכל נקודת מבט, בכל נושא ובכל עניין, תמיד יהיו דעות לכאן ולכאן. הגמרא אומרת בירושלמי (וכן במדרש ובבלי בשינויי לשון): "כשם שאין פרצופין דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה", אנשים חלוקים בדעתם, על כל נושא בעולם שאפשר לדון עליו.
הנהגות אישיות, או מוסכמות חברתיות. אידיאולוגיה, מוסר, כלכלה וכמובן פוליטיקה. למעשה, לו לא היינו מקבלים את התורה חלילה, היה כל דבר פתוח לדיון ונתון לשיקול דעת. בחסדי השם יתברך שהעניק לנו במתנה את התורה הקדושה, צומצם משמעותית הצורך בנקיטת עמדה והבעת דעה.
בזמן שאצל אומות העולם אין שום יסוד מוסכם ונושא שלא פתוח לדיון, הרי שאנחנו זכינו בתרי"ג נושאים שלמעשה מקיפים את רוב תחומי החיים, שלא צריך להביע בהם עמדה. אנחנו לא צריכים ואין לנו גם מקום להחזיק בשיטה ברוב העניינים, כי הם חלק מחכמת האלוקים. תורה ומצוות, חוקים ומשפטים.
למרות זאת בפרשה שלנו, התורה מייחסת חשיבות רבה למחשבת האדם ודעתו ובמיוחד לאותם הגיגים שהוא מוציא מסתרי ליבו ומבטא אותם בשפתו. ככל שהם עולים בקנה אחד עם מצוות התורה, האדם רשאי להחליט על עצמו ולידור נדר. כפי שאם אכן קרה והאדם ביטא את רצונו לאסור איסר על נפשו, פוסקת התורה: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".
***
השם יתברך נתן חופש בחירה לאדם, לקבל על עצמו בנדר או בשבועה דבר שלא מפורש בתורה. אבל יש בכך גם סייג והגבלה, כמובן שכל נדר או שבועה אינם חלים כשהם על דבר עבירה, אבל גם כשהם רק גורמים לביטול מצוות עשה – כגון אדם שנודר שלא לאכול מוצרי קמח וכתוצאה מכך תמנע ממנו כזית מצה וסוכה – אין כל תוקף לנדריו והם לא שווים מאומה.
בפרשתינו מנויה גם עוד סיטואציה שבה אין תוקף לקבלת הנדר, אשה נשואה שקיבלה על עצמה להינזר מדבר מה או להטיל על עצמה איזשהו מגבלה, פוסקת התורה שעד שתשקע החמה יכול בעלה להפר את נדרה.
כמובן שהוא לא יכול להתערב בכל החלטה שלה, יש לה גם חיים משלה, אבל "כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר" הגורמים "לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ", מותר לו להביע את התנגדותו "אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ". רואים מכאן שכל מה שלא נוגע רק לעצמה, בדברים שיש להם השלכה גם על בעלה, שישיפעו על הזוגיות שלהם או חיי משפחה, הבעל יכול להתערב בנדר שלה.
***
סיבת הדבר שהבעל יכול להתערב בנדרים שלה, נובע מאותה סיבה שאין תוקף לנדרים על דבר עבירה או כאלו שמונעים קיום מצווה. כי מלכתחילה לא ניתנו לנו כל כח ההחלטה והבעת הדעה, אלא בדברים שעליהם אין התייחסות של התורה. כנראה שזוגיות היא דבר כל כך חשוב, שכל נדר שעלול לחבל במרקם התקין שלה – כמו אשה שאוסרת על עצמה הנאה או גוזרת בשבילה הגבלה, משהו שבבירור ישפיע גם על בעלה – נתנה התורה אפשרות מיוחדת להפרה.
