רבים ממפרשי התורה תמהים על מיקומה של פרשת תרומה שעוסקת בבניית המשכן בסמוך לפרשת יתרו שעניינה קבלת התורה.
והאמת, לא מדובר רק בעניין של סדר הפרשיות, אלא מתברר שקבלת התורה ובניית המשכן שלובות זו בזו, וכמובא ב'תנא דבי אליהו' (פרק יז): "וכיון שקיבלו ישראל עול שמים בשמחה ואמרו 'כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע', מיד אמר הקב״ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן".
וה'חתם סופר' זי"ע מפרש כדלהלן את סדר ופשר הדברים:
בשעה שקיבלו ישראל את התורה, שניתנה להם במעמד הר סיני כשירד הקב"ה אליהם בעמוד אש בתוך ענן וערפל, הם ראו את הקולות וכבוד ה' נגלה עליהם. היהודים הרגישו שכלתה נפשם לחצרות ה' – לא משנה להם מה כתוב בתורה, הם כבר לא צריכים כוח בחירה, כל מה שכתוב בתורה הם יעשו אפילו לפני שישמעו מהו
אבל הקב"ה לא רצה שהם יקיימו מצוות שלא מתוך בחירה, כי מלאכים הרי יש לו מספיק – רבי רבבות משרתים ושרפי מעלה שנבראו אך ורק לבצע את המוטל עליהם, מבלי שום יכולת של חשיבה עצמית או הפעלת שיקול דעת. אבל מהיהודים מצפה הקב"ה להרבה יותר – שיגידו נעשה גם אחרי שישמעו, שיקיימו את התורה מבחירה.
ולכן מיד אחרי שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" ביקש הקב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל, איפה שהוא נמצא, בעולם שלו, מתוך ההתמודדות שלו, שם אני רוצה שישכין את שמי. בעולם שיש בו אפשרות ובחירה, בעולם שבו קודמת שמיעה לעשייה.
וכמילות הפייטן "בלבבי משכן אבנה" – זה מה שה' רוצה מאתנו, שנשכין כבודו על המיית הלב, הרצונות והמאוויים. שנשמע ונעשה!
