סימן ההיכר בין בן־בית לאורח או זר הוא בפתיחת דלת הבית. אורח, גם אם זו לא הפעם הראשונה שהוא מתארח בבית, וכל שכן זר שאינו קשור כלל לדרי הבית, נוקש על הדלת ומחכה שיבואו לפתוח לו או שיאשרו לו להיכנס. לעומת זאת, בן־בית – שנמנה על המשפחה שהבית הוא שלה, מסובב את המפתח במנעול או מקיש את הקוד בקודן, פותח את הדלת ונכנס.
סיבת ההבדל, שאורח מחכה לאישור כניסה ובן הבית נכנס בלי להודיע, טמונה בהגנה על הפרטיות. אף אחד לא רוצה שיפתיעו אותו בעת שהוא עסוק בדברים משלו, גם אם לא מדובר בסודות מדינה. המרחב האישי הוא שטח פרטי, שכניסת זרים אליו מצריכה אישור מקדים. אבל מבן משפחה, בן או בת, בעל או אשה, אין מה להסתיר, וכלפיהם המרחב האישי אינו פרטי אלא משותף.
אך בגמרא במסכת פסחים (קיב.) כתוב: "אל תיכנס לביתך פתאום", ומפרש הרשב"ם: "ולא תיכנס בביתך פתאום, אלא השמע את קולך להם קודם בואך".
עניין זה נמצאנו למדים מפרשתנו, ממעילו של הכהן הגדול שנאמר עליו: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" (כח, לה) – שהכהן הגדול לקראת בואו אל הקודש פנימה היה צריך להשמיע קול על־ידי פעמוני המעיל, כביכול לא להפתיע את הקב"ה – השכינה הקדושה – ששוכן בקודש פנימה.
ולכן, גם בביתך האישי, שרק בני משפחתך הקרובה נמצאים בו, אל תיכנס בהפתעה.
מדובר ברמה גבוהה ומזוקקת של עדינות ויחס של כבוד כלפי האחר, גם אם האחר זה אשתך. למרות שכל פרטי סדר יומה ידועים לך וכל סודותיה פרושים בפניך, עדיין אתה יודע לכבד את המרחב האישי שלה ונזהר לא לפלוש אליו בלא רשותה. דפיקה עדינה על הדלת ושיהוי של מספר שניות טרם הכניסה מגנים ומכבדים את הפרטיות שכל אדם זקוק לה.
ומה לנו יותר ממעשה רב: סיפר אחד ממקורבי מרן בעל ה'שבט הלוי' זצוק"ל, שבכל פעם שהיה הרב וואזנר חוזר מנסיעה מחוץ לעיר, כבר בכניסה לבני ברק, בצומת קוקה קולה, היה מבקש טלפון מאחד הסובבים ומתקשר להודיע לאשתו שהוא עוד מעט חוזר הביתה.
נלמד כולנו לכבד את העצמאיות גם של הקרובים לנו ביותר, ולהשאיר להם תמיד מרחב אישי פרטי משלהם.