שמריהו עמד ליד המעלית בקומת הכניסה של בניין מגוריו וניסה להבין למה המעלית לא יורדת אליו. הוא בדק שלוש פעמים כדי לוודא שהוא אכן לחץ על הכפתור הנכון, הצמיד אוזנו אל מעלה הדלת ליד המזוזה וניסה להקשיב האם ילדים משתמשים בה כקופסת שעשוע בין הקומות למעלה. עצביו כבר היו רופפים. האוטובוס שהחזירו הביתה לאחר ההלוויה העצובה של דוד בערל האהוב, רעש וגעש מקול מצהלות צעירים ושיחות טלפון של מבוגרים. ראשו כאב מהצעידה הארוכה בטור האבל והדומע אחר המיטה. הוא ניסה להכחיש את יגונו וכאב ראשו בתחיבת אוזניות לאוזניו והאזנה לשיעורים ושירים שקטים.
הוא חיכה עוד חצי דקה, ומשהמעלית לא הגיעה פנה לחדר המדרגות והחל לטפס את שבע הקומות המובילות לדירתו. הוא התנשף על גרם המדרגות שככל ועלה רק המשיך להסתעף. הוא הגיע לחצי הקומה שלפני ביתו, כבר ראה את השלט שעל הדלת… הוא התנשם בכבדות והזיע, פרקי הידיים דאבו, שרירי הרגליים נמתחו, הוא רק רצה לתת מאמץ אחרון ולנעוץ את המפתח בחור המנעול, ואז הוא שמע את הקולות.
צהלות של זאטוטים מתחבאים מאמא שמנסה להכניס אותם לאמבטיה, הודעות לאומה של ילדים מפונקים שלא מוכנים שהחביתה תיגע בעגבנייה, תזכורות של אמא לבנות מתבגרות להכין שיעורי בית, רטינות של נערים שאין בכלל מה לאכול בבית הזה. הוא חישב להתפקע. כל הקשיים מהיום המאתגר שעבר עליו התנקזו לנקודת רתיחה אחת. בסערת תחושות וערפול מחשבות פתח את הדלת, הניח ידו מסביב לפה כרמקול, ועמד לצעוק: "שקט! תשתקו כולכם! אבא צריך קצת שקט!".
אבל הוא עצר בעד עצמו ולא צעק.
***
בפרשתנו קצף משה על אלעזר ואיתמר ששרפו את החטאת. תיכף לכעס נתעלמה ממנו הלכה והוא שאל אותם: "מדוע לא אכלתם את בשר החטאת במקום הקודש". ענה לו אהרן: "והרי אני ובניי אוננים, ונשאנו קל וחומר ממעשר שאמרת שאונן אסור באכילתו". מיד כתוב: "וישמע משה וייטב בעיניו", שהודה לאהרן שאכן כך היא ההלכה שאונן אסור באכילת קדשים והוא שכח אותה.
***
הכעס מונע מן האדם לראות את התמונה המלאה. תחושות הזעם ממסכות את דעתו ומסתירות ממנו פרטים ונתונים חשובים. אם שמריהו היה מרשה לעצמו לנפק לעבר בני משפחתו את הצעקות שהוא תכנן לשחרר, הוא היה מפספס את העובדה שבשל ההלוויה הוא נעדר במשך כל היום מן הבית ואשתו עמלה לבדה עם הילדים והוא לא היה כאן כדי לעזור לה. לו הרשה לכעס להשתלט עליו הוא היה צועק על ילדיו הרכים שסך הכל הגזימו בקצת משובת נעורים. אם היה מעיר בזעם על בנותיו שעוד לא סיימו את חוק לימודיהם, היה מעלים באבחה אחת את כל מה שהם כן טרחו ועזרו במהלך היום לאמם.
שמריהו בחר לעצור את הכעס. הוא עטה חיוך על פניו, החמיא לכולם, עזר להשכיב את קטנטניו, ורק אז נפנה לשחרר את התסכול המצטבר מהיום הקשה שעבר עליו – וכמובן בצורה מבוקרת.
