בס"ד
יש דיסוננס תמידי בהווי החיים היהודי, בין הקודש לחול. בין היעד הסופי – הטרקלין, למסע הנוכחי – הפרוזדור. כולם מבינים שכדי להתקיים צריך לאכול, אבל אף אחד לא רוצים לשקוע בחיי החול. להסתאב בתענוגות, לשקוע בתאוות. יהודים רוצים להסתפק מן העולם הזה, רק כדי צורכם. לא להתפתות אחריו, חלילה לשכוח מהעיקר.
אבל יש שאלה קשה, אותה שאל מורינו רבי זושא מאניפולי זי"ע;
אם אכן לפי מידת האמת היינו צריכים להינזר מכל תאוות העולם ומה שכן אוכלים זה רק בשביל להישאר בחיים – מנת קיום מצומצם, הקב"ה לא היה יכול לברוא עולם שבו לא צריך לאכול בכלל? וודאי שהוא יכול. אלא מאי, כנראה שהוא כן רוצה שנאכל ולא רק בשביל להתקיים בעולם, אלא כחלק מעבודת השם.
וכך מפרש המגיד מקאז'ניץ בספרו עבודת ישראל, את הפסוק בפרשה: "בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה" (במדבר ט"ו י"ח) "וז"פ הפסוק: בבואכם אל הארץ דהיינו אל הארציות ותדעו נאמנה אשר אני מביא אתכם שמה, כי אני הבאתי אותך לזה שהרעבון והצמאון מאת השי"ת והשביעה ג"כ מאתו". עכל"ק.
***
יש כמה וכמה עניינים בתהלוכות החיים, דברים שעושים ביום יום, שיצר הרע נוהג להתערב בהם כסדר. שיש בהם צד רע, תאווה שעלולה למשוך אנשים לדיוטא תחתונה. אדם היה יכול לחשוב, שהוא צריך להמנע ממנה ככל האפשר, לא לתת מקום למשיכה ולתאווה. אבלכפי שאמר רבי זושא – לולי רצה הקב"ה היה יכול למצוא אפשרויות אחרות, לחיות את החיים. לה' הפתרונים. אם הוא ברא את עולמו בכזה צורה, כנראה שיש לכך סיבה. מסתבר שיש עניין, בעבודת האכילה וגם שיחיו יחדיו איש ואשה.
אם אדם מתנהל בצורה כזאת, שהוא מבין שגם התאווה נועדה לשרת את המטרה. אומר העבודת ישראל: בהבנה הנכונה, הוא יכול בעזרתו לעשות תיקונים ולהעלות ניצוצות של קדושה בכל אכילה והנאה.