כשהורים עומדים להשיא את צאצאיהם ומחפשים שידוך לבניהם ולבנותיהם, הם תרים אחר ההתאמה הכי טובה. מבררים על מוצא המשפחה, מתעניינים על אורחות חייה, ובודקים בקהילה שהם משתייכים אליה. מבררים על אופיו של הבחור, סגנונה של הנערה, איפה הם גדלו – המוסדות, החברה, האווירה. משתדלים לעשות הכל כדי להגיע להתאמה הכי טובה.
חזונם של כל זוג וזוג בישראל הוא שיבינו אחד את השני, שיסתדרו יחדיו. שיתרונו של האחד ימלא את החסר של השני. שהם יהיו מתואמים במטרות החיים ובצדקת התהליך, עם ציפיות דומות לגבי הדרך להגיע לשם.
הם לא חפצים בחיים מלאי כוונות סותרות. אבל החיים, כפי שכולנו יודעים, הם לעתים מורכבים. הם מזמנים לנו אינספור דילמות, סיטואציות, חיבוטים וליבוטים. לכל אחד יש אגו, רצונות, קבעונות, שגיונות. לפעמים יש התפרצות של מידות לא מתוקנות. כך קורה שבני זוג יכולים למצוא את עצמם עם רצונות הופכיים. כל אחד רוצה, מצפה או מקווה למשהו שונה. וכך קורה שאפשר להגיע למצב שמארג הצרכים, הבקשות והיכולות של כל אחד מהם, לא מסתדר.
***
במלאכת המשכן, כשעמלו בצלאל וכל חכמי לב אשר אתו על בניית ארון ה', מצאו שחסר זהב. הם חישבו את הכמויות והצרכים ומצאו חוסרים. הם התקשו גם במיקום, איפה לשים את הארון. כי מידותיו של המשכן לרוחב היו עשרים אמות, וכשמדדו בתוך בית קדשי הקדשים מצאו לצדי הארון עשר אמות לכל צד וצד. ואם כן, מאיפה היה זהב לבנות אותו? ואיפה היה מונח הארון? על פי־השכל והחשבון המתמטי זה לא מסתדר.
אלא שכתוב בגמרא מס' מגילה (י:) "מקום ארון אינו מן המידה", ומסביר ה'חתם סופר' בפרשה: שחלק הזהב הגשמי שחסר לבניית הארון הושלם על ידי זהב רוחני, ולכן הוא גם אינו תופס מקום. וזו גם הסיבה שכתוב שהארון הכל־כך כבד, לכאורה, היה נושא את נושאיו – כי הוא אינו פיזי, אלא רוחני, למעלה מכל חשבון והיגיון.
***
בעל ואשה שמוצאים את עצמם מסובכים באמצע החיים – לפתע הרצונות והצרכים שלהם לא מסתדרים, המאוויים מתנגשים – צריכים ליצוק לתוך החיים שלהם משהו שאינו מן המידה, שאינו תופס מקום, משהו שמתעלה מעל לחילוקי דעות וניגודי עניינים, משהו שנושא את נושאיו – אידיאל רוחני, מטרה רעיונית, סיבה לבית היהודי – שירים אותם מעל לשיקולי אגו, קשיים אישיים ותחושות אנוכיים.
כשיש בתמונה מימד רוחני, כל קושי או סתירה כלל לא מפריע, כי הוא אינו מן המידה, הוא למעלה מכל חשבון והיגיון.
