בפרשת השבוע כתוב: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ" – פוסקת התורה: "עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה".
ומסבירים המפרשים, שהמכה צריך לשלם כאשר ישית עליו הבעל ולא האשה. וההסבר, כי הוולדות היו שייכים לבעל. וכלשונו של רבנו בחיי: "כאשר ישית עליו בעל האשה – ולא כאשר תשית עליו האשה, לפי שאין לאשה חלק וזכות בוולדות. שאע"פ שהזכיר ילדיה אין הכוונה שיהיו שלה, אבל הם פיקדון אצלה כאדם המפקיד ברשות חברו פיקדון". נמצאנו למדים חידוש עצום: למרות שהאשה מגדלת במשך תשעה חודשים את הוולד, עדיין מבחינת בעלות התינוק שאמור להיוולד שייך לבעלה.
לפני שהנשים ייעלבו, צריך להדגיש את משמעות העניין: אין פה אמירה שחלילה מזלזלת במעמד האשה, אלא אדרבה תובנה שמייקרת את מעמדה. במבנה המשפחתי של הבית היהודי, כל האחריות והעול מוטלים רק על כתפי הבעל. כשהוא נושא אשה הוא צריך לדאוג לכל צרכיה. הוא מחויב להביא ילדים לעולם, לגדלם, להשקותם ולהאכילם ולדאוג לפיתוחם. מצד הדין הוא זה שהיה צריך לעמול במטבח ואשתו תשב ותקבל את האוכל כמו מלכה והוא זה שהיה צריך לאסוף חלקי צעצועים אחר הזאטוטים.
בשל ריבוי המטלות והמצוות שה' נתן לנו, שאין ביכולת אדם אחד להספיק את כולן, באה חלוקת התפקידים לעולם. הבעל, כפי שמתאים לאופיו, מופקד על החלק הרוחני והרעיוני; ואילו האשה, בהתאם לאופיה, מופקדת על הפן הביצועי וההתפתחותי. אבל הבעלות והאחריות תמיד רובצות על הבעל.
כשאשתך מבקשת ממך עזרה ואתה נעתר לבקשתה, זה לא אומר שאתה עושה לה טובה ומרחם עליה כי אין לה כוח להשלים את תפקידה ורק מתוך רצון טוב אתה עוזר לה, אלא אתה צריך להודות על זה שעד עכשיו היא עזרה לך במשימה שהיא בעצם שלך.
