פעם התקיימה בעיר לעמבערג, (הלוא היא לבוב, המוזכרת כעת ללא הרף בעניין מלחמת רוסיה אוקראינה) אסיפת רבנים גדולה בענייני השעה. בעיקר נועדה האסיפה כדי לטכס עצה, מול רוחות ההשכלה שנשבו חזק ואיימו לכבוש נתחים בכל עיירה וקהילה. הרבנים נשאו נאומים, הקימו ארגונים, תיקנו תקנות והחליטו איך לסתום פרצות. היה שם אחד מהרבנים החשובים, שישב בצד ולא נטל חלק בכל הנעשה. הוא אמנם הקשיב לכל הדברים והנהן בראשו כמסכים, אבל הוא לא גילה את דעתו על הנידונים, לא הצביע מהם הליקויים הטעונים שיפורים, לא הוקיע את הפוחזים המקלקלים, הוא שם את עצמו בצד ונתן לשאר הרבנים להוביל.
ישב שם כ"ק מרן אדמו"ר מהר"י מבעלזא זי"ע ומחה בפני אותו רב, על דבריו שלא נאמרו ועל הגיגיו שלא נשמעו. בסדר כפרת המצורע, שעונשו בא כידוע על עוון לשון הרע, כתוב שהוא צריך להביא שתי ציפורים. את האחת שוחטים ואת השנייה משחררים. שאל ה 'מיטעלער רב': מדוע צריך שתי ציפורים? וכי לא לא די באחת ששוחטים ובכך רומזים שהוא לא היה צריך לנהוג כציפורים שתמיד מצפצפים, אלא הוא היה צריך לשקול את מילותיו ולא להוציא מפיו דברי לשון הרע וריכולים?, אלא מאי פנה הרבי לאותו רב שתקן, את השנייה משחררים כדי לומר שיש פעמים שצריך לנהוג כציפורים, להשמיע ללא הרף דברי מוסר וכיבושין, לעמוד על המשמר, לזעוק נגד המדיחים ולא לחכות בצד עד שיסתדרו מאליהם העניינים.
כתוב במסכת אבות "אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר…". הרבה חתנים ואברכים צעירים, באים לשאול אותי, אם המשנה תקפה גם בזמן הזה. כשאני משיב להם שאכן, וודאי שדברי המשנה מכוונים גם לדור הזה, הם מתבלבלים ומבקשים להבין איך זה מסתדר עם כל מה שמבקשים מהם: לשתף את האשה, להקשיב לה, לשמוע את הסיפורים שלה, להביע השתתפות בחוויות שעברו עליה.
יש הבדל, בין דיבור לשיחה. כתוב, מתוך עשרה קבין של שיחה שירדו לעולם, נטלו הנשים תשעה. למעשה, אם נתבונן בחיי היום שלנו לא בטוח שנגלה שגברים מפיקים במהלך היממה פחות מילים מנשים, הם בטח לא מסתפקים בעשירית מכמות הדיבורים של הנשים. אבל זה ההבדל, גברים – מדברים, נשים – משוחחות. דיבור, הוא כלי המשמש להעברת מסרים. שיחה, נועדה בשביל החוויה.
במהלך היממה גברים מדברים והרבה, כי הם צריכים, לבקש, להודיע, להצהיר, להשיג, לאיים, ללמוד, להתפלל. ויש להם גם קב אחד של צורך לשתף ולספר. לנשים יש פי עשרה מאותו קב, יש להן צורך לשוחח ולספר, גם מבלי שתהיה לשיחה איזה תכלית, הן לא מנסות להשיג דברים, לא משתמשות במילים כדי להעביר מסרים. הן רק נהנות, מחווית השיחה.
כמובן שכל בעל צריך לדבר והרבה, עם אשתו. להכיר תודה, להביע הערכה, להבין את הצרכים ולמלא את החסרים. מומלץ וכדאי שאת קב הצורך שיש לו בשיחה לשם שיחה, הוא יפיק ממנה. וכמובן למען שלום בית הוא יתאמץ עוד קצת לספק את תשעה הקבין שלה, אבל אין להרבות, אומרת לנו המשנה במסכת אבות.
כמו בציפורים החיות שמביא המצורע, גם בין איש לאשה יש שתי בחינות. צריך לדבר עם האשה, לקרב את הלבבות ולחבר את הנשמות, אבל בשיחה אין להרבות.
