הגמרא במסכת בבא מציעא (נט.) לומדת מהפסוק בפרשתנו "ולאברם היטיב בעבורה" שאין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ולכאורה הדבר תמוה מאוד – הגמרא לא יכלה למצוא מקור אחר ללמוד שהטובה בביתו של אדם באה בגלל אשתו, רק מסיפור פרעה ושרה? וכי בדיוק בסיפור זה יש ברכה? הרי מדובר בצרה צרורה שבחפץ לב היה אברהם אבינו מוותר עליה, העיקר שלא ייקחו לו את אשתו שרה. 

אלא הגמרא רוצה ללמד אותנו מסר כפול: קודם כל שנדע, שאשה זו ברכה, כל הברכות באות בזכותה, וזה מחייב אותנו לכבדה, כפי שמסבירה הגמרא. ומסר נוסף וחשוב מאוד הוא, שצמיחה מתוך הקושי זו לא סתם קלישאה. 

ולפני שתזדעקו שאני מקל ראש בקשיים, נרגיע אתכם שכמובן קשיים הם קשים, אבל כמו שלאברהם אבינו הביא הקושי עשירות, כך בקשיים של כולנו טמון פוטנציאל לצמיחה והצלחה.

ואיך זה מתבטא למעשה? 

נסביר במשל: חייל שמוצב בגזרה עוינת, ובהערכה שעשו לו בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) בעת גיוסו, אמדו את יכולות הריצה שלו במקסימום של 20 ק"מ לשעה. אך מה יקרה אם הוא יזהה מעבר לכביש מחבל שמנסה לדקור אזרחים? אין ספק שהוא יתחיל לרוץ לעברו בדהרה אדירה שמגיעה אפילו למהירות של 36 קילומטר לשעה כדי לנטרל את הסכנה. ובכן, כעת גם לאחר שהסכנה כבר חלפה יודע החייל שבעת חרום וצורך יש לו יכולות הרבה יותר גבוהות ממה שהוא תמיד העריך וחשב.

כך גם בזוגיות – כל אחד מבני הזוג רגיל לאמוד את סבלנותו, ותרנותו וכושר איפוקו, במידה מסוימת. אך כאשר הזוגיות מאותגרת וצריך לדלג מעל מכשולים, לפתע אנו מגלים שיש לנו הרבה יותר כוחות וכישורים. כאשר אנחנו מפחדים שהעסק יתפוצץ, או שאנחנו מרחמים על בן הזוג שכעת סובל, אנחנו מוצאים בקרבנו הרבה יותר גמישות, הבנה והכלה. 

וזה נקרא צמיחה. כי נכון שלא תמיד אפשר ללכת אחד לקראת השני ממש עד הקצה, אבל לפחות גיליתם – לשימוש בעת הצורך – את היכולות האמתיות שלכם.