כל אדם הוא עולם בפני עצמו. לכל אחד יש את מסלול החיים שלו, שאיפות שנכונות רק לו, מטרות שרק הוא קובע לעצמו. אין שני אנשים שמסלול חייהם שווה, כל אחד ואחד הוא שונה. כל אחד רואה את המציאות בצורה אחרת. בכל דבר יש לאנשים דעות שונות, אמונות מגוונות, לעתים הם ממוקדים על אותה מטרה אך נפרדים לגמרי בדרך הפעולה.
במצוות מחצית השקל, אמר הקב"ה למשה: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (ל, יג), דהיינו שבני ישראל יביאו כל אחד רק חצי תרומה וכל אחד יצטרף בתרומתו לחברו, ויחד ישלימו שניהם לתרומה שלמה של שקל הקודש.
שואלים גדולי הדורות, איך אפשר לצוות על שני אנשים שיבצעו מטלה אחת; ולא עוד אלא כזו שמצריכה כוונה, שדורשת נדיבות לב? איך אפשר לצפות משני אנשים נפרדים לחלוטין להיות מתואמים ולחשוב באותו ראש? וזה מה שכתוב במדרש "התקשה משה".
ואומר ה'חתם סופר' זי"ע רעיון נפלא: הדרך היחידה שבה ניתן להתעלות מעל לחילוקי דעות ופירודי מחשבות היא כשהפעולה למען מטרה נעלה, נשגבת וגבוהה, מעל ומעבר לכל השיקולים האישיים והמאפיינים האינדיבידואליים – מטרה עליונה שלמענה כולם מתאחדים ולא נחלקים לפלגים וכתות של דעות ושיטות. לכן הראה לו הקב"ה "מטבע של אש" כמענה לקושייתו איך יצליחו שני אנשים להתאחד לפעולה אחת. והיינו, כשהמטרה חשובה למען אידיאל שהוא הרבה מעל התחושות והמחשבות שלהם עצמם, למשל מצוות מחצית השקל שציווה ה' יתברך, אפשר לעבוד יחד ובהרמוניה.
הרבה פעמים מתקשים אנשים להבין איך גברים ונשים, שהם כל־כך שונים, מצליחים לגשר על הפערים ולהתאחד סביב בניית בית יהודי משותף. אבל לאור האמור זה ממש מובן: כשהמטרה ממוקמת מעל לחישובים אישיים ותכנונים פרטיים, אפשר לעבוד יחד ולחשוב בראש אחד.
