הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל ישב עם תלמידיו והציב בפניהם את השאלה הבאה: "מי לדעתכם יזכה בוודאות לשבת בגן עדן בעולם הבא – אני או רעייתי?".
תמהו התלמידים על עצם השאלה וענו לו מיניה וביה: "ודאי שרבנו מרא דארעא דישראל הוא שיזכה לשבת בגן עדן. אמנם לגבי הרבנית כבר אמרו חז"ל 'אשת חבר כחבר', אך בכל זאת היא עדיין אינה רבה של ירושלים". השיב להם רבי יוסף חיים: "להיפך, דווקא הרבנית שהיא, כידוע לכם, מתייחסת אליי בדיוק כפי שמצופה מהעזר כנגדו של רבה של ירושלים, מבשלת בשבילי, מכבסת בגדיי, דואגת לכל מחסורי ועושה הכל שאוכל לבצע את תפקידי בשלמות – היא זו שתשב בגן עדן במקום הראוי לרבה של ירושלים, כי כל מה ששלי שלה. אבל אני, גן העדן שלי תלוי ועומד בכך שלא אמעל בתפקידי."
בימי ההגבלה וההכנה לפני מתן תורה אמר הקב"ה למשה: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ופירש רש"י הק': לשון רכה – לנשים, קשין כגידין – לזכרים. ומקשים המפרשים, איך ייתכן כדבר הזה שאמירה אחת משתמעת לשתי פנים?
ופירש אחד מן הצדיקים: שהיות ובבית היהודי ישנה חלוקת תפקידים – שהבעל הוא זה שצריך להתאמץ בכל מצווה שהזמן גרמא, הוא מחויב לעמול בתורה הקדושה ואילו אשתו מסייעת בעדו, מסלקת כל מכשול מדרכו, ועושה הכל שיוכל ללכת לביהמ"ד, לכן אך יצא הבעל החוצה ממפתן הבית היא כבר בת עולם הבא כדין אשה ששולחת את בעלה לעסוק בתורה ותפילה. אבל הבעל יכול ללכת לביהמ"ד, ואפילו להניח את הטלית על הכתף ואז להיכנס לחדר קפה ולפטפט במשך שעתיים – הוא יזכה לעולם הבא רק אם באמת ישלים את משימת התורה והתפילה.
ולכן יכולה מצווה אחת להשתמע לשתי פנים: כדבר רך לנשים – שהן רק צריכות לסייע לבעל ומה שקורה בפועל כבר לא קשור אליהן; וקשה כגידין לזכרים – שהם צריכים באמת להשקיע בתורה ותפילה.
ומזה גם נלמד כלל חשוב לכל מה שנוגע לזוגיות – עליך מוטל לבצע תפקידך, לא משנה איזו תוצאה ישיג בן זוגך.
