הרה"ק ר' דוד'ל טאלנער זי"ע נכנס פעם לבית מדרשו באחד מימי חנוכה משנטו צללי ערב. בדרך להדליק את הנרות עצר ליד אחד מחסידיו, שהיה גבוה מאוד ואילו אשתו היתה ממש נמוכה. שאל אותו הרבי: "כשאתה פונה לדבר עם אשתך, האם אתה מתכופף אליה או שהיא עולה על כיסא בכדי להגיע לגובה שלך?" ענה החסיד "וודאי שאני מתכופף לעבר אשתי ולא דורש שהיא תתאמץ להשתוות לקומתי", הרבי מאוד נהנה מהתשובה ופנה להדליק את נרות החנוכה מתוך התלהבות ושמחה.
אחר כך, הסבירו גדולי החסידים את פשר השאלה ולמה הרבי כל כך שמח מהתשובה: שהרי כתוב בגמרא "שנר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה" ובתשובה זו שהרבי הוציא מחסידו, שבוודאי שעל הגבוה להתכופף לעבר הנמוך, התכוון לומר שגם במצוות נר חנוכה כביכול הקב"ה בא לרמז "גם אם אתם לא מצליחים להתרומם כלפי, אני מנמיך את עצמי אליכם".
אחד ההבדלים הבולטים בין גברים לנשים, זה נושא השיחה. 'תשעה קבין נטלו נשים' זה לא מליצה, מדובר במציאות מוכחת לחיוב או לשלילה. גברים גם מדברים והרבה פעמים לא פחות מנשים, אבל נושאי שיחתם נסובים סביב לתוכניות עתידיות. איך יחתנו את הילדים, איך צריכה לנהוג הממשלה וכמה יחידות דיור ניתן לבנות בגג. נשים לעומת זאת, אולי גם מתכננות תוכניות, אבל הן מאוד נהנות מעצם השיחה. לשתף חוויות, לספר איך הייתה החתונה, ואיזה בגדים הן קנו בגאולה או רבי עקיבא.
גברים נוטים להתעצבן משיחה סתמית ולא תכליתית, אבל חלק מאישיותה של אשה, זה הצורך לדבר ולפטפט ואת זה בעלה צריך לעכל ולכבד. שלא יחכה שהיא תדון איתו דווקא על מה שהוא רוצה, אלא ירגיל את עצמו פשוט לשוחח עם אשתו גם כשרצונה רק לספר חוויות ולא לשוחח על חינוך הילדים או תכנון עתידות. כי זה בדיוק מה שאשה צריכה מבעלה.
