יש מחזה שלא נדיר לראות במחוזותינו, שבו נראה אברך עבדקן ונשוא פנים יורד במדרגות הבניין חבוש בכובעו המבריק ולבוש בחליפתו המגוהצת, כולו אומר הוד והדר, אך בידיו נושא את שקית האשפה.
כנראה שהתרגלנו למחזה ולכן אנחנו לא נעצרים לחשוב על מה זה ולמה, כי הרי אם נחשוב תעלה בלבנו תמיהה גדולה: הרי האברך הזה בתוך הבית כנראה אף פעם לא עושה ספונג'ה, ואף סביר להניח שאצבעות ידיו כמעט ולא נוגעות במטאטא, אבל דווקא את שקית האשפה המצחינה חשוב לו להוריד?!
מסתבר שהמחזה הזה הוא עתיק יומין, עוד מימי האבות הקדושים. שהרי גם יעקב אבינו נותר לבדו מעבר ליבוק כשחזר להביא את הפכים הקטנים שנשארו שם, ולכאורה הרי לא חסרו לו ילדים שיעשו את זה ולמה הוא עצמו היה צריך לחזור?
אלא שיש סיבה טובה מאוד למה דווקא בעל הבית נשוא הפנים יוריד את האשפה. כי נכון שעל מטלות הבית כמו סדר וניקיון מופקדת האשה, אבל אין זה בגלל שהעול מוטל דווקא על כתפיה, העול מוטל על כתפי בעלה לא פחות ממנה, אך לרוב היא עושה את זה הרבה יותר בהצלחה וזה מתאים גם לאופי שלה. ולכן, בהורדת שקית האשפה בה נאסף כל הזבל שנערם בניקיון הבית הוא מביע השתתפות בעול, תוך הצהרה שלמרות שהוא לא מתאים באופיו לעבודות צחצוח ושטיפה הוא מודע לכך שהחובה מוטלת גם עליו, וכמו מודה לאשתו על מאמציה ומבטיח שבתמורה הוא ישקיע את מירב כוחותיו במטלותיו.
וכך גם יעקב אבינו כשהוא עצמו חזר לפכים הקטנים ולא ביקש מילדיו, הוא כנראה עשה זאת גם כדי להראות לילדיו שלמרות שהוא לא מיועד לדברים מעין אלו הוא מודע לכך שהחובה מוטלת גם עליו כאחד מבני הבית, וכמו מודה לבני ביתו על מאמציהם.
וז"ל החתם סופר בפרשת צו: "לא רצה הקב"ה להזכיר אהרן במעשה קרבנות כי טוב לו שילמוד תורת אמת כי תורתו חביבה לפני הקב"ה ובניו יעשו העבודה, משא"כ בהרמת הדשן שכתב חובת הלבבות שיש מכאן רמז מוסר שאין גבהות לפני הקב"ה שהכהן צריך ללבוש בגדי כהונה ולהוציא הדשן".
