בפרשת השבוע: יהודה ניגש לעבר יוסף המשנה למלך ומנסה לדבר על ליבו, למען ישחרר את עולו ויוציא לחופשי את אחיו הקטן בנימין. הוא מזכיר שיוסף שאל אותם אם יש להם עוד אח ובתשובה הם ענו לו: "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ". האחים ציינו במיוחד את העובדה שאביו אהבו, משמע, אהבה מיוחדת הייתה בין יעקב לבנימין הרבה יותר מאשר סתם אב זקן וילד זקונים. ומה גרם לאותה אהבה, כנראה הפרט היחיד שיהודה החסיר מהביוגרפיה – העובדה שגם אימו איננה.
יש אמרה, אולי לא מאה אחוז נכונה אך בכל זאת יש בה מן האמת: שאת הילדים הקטנים רק אמא אוהבת ואילו אבא מתחיל לאהוב אותם רק כשהם גדלים. הפילוסופיה שמאחוריה טוענת, כשהילדים קטנים רק אמא מתעסקת איתם, מחתלת, רוחצת, מאכילה, מרגיעה, משכיבה, כמה מתוך זה אבא עושה? הוא מנסה להתנער מהם ככל יכולתו, זה הוא לא יכול ובזה הוא לא מצליח. אבל כשהם גדלים פתאום אבא צריך ללכת לאסיפת הורים, לשלם לחוגים, לבדוק מי החברים, לבחון אותם על הלימודים. הוא מתחיל להשקיע בהם ולהתעסק סביבם כל היום. וכפי שאנחנו יודעים, השקעה גוררת אהבה. לכן אהבת אב לילדיו מתפתחת בעיקר כשהם גדלים והוא משקיע בהם תמידין כסדרן.
יעקב אבינו מכורח זה שרחל נפטרה מיד בלדתה את בנימין, שימש לבנו הקטן גם כדמות האב וגם כדמות האם. כבר מינקותו הוא השקיע בו את מיטב כוחותיו, בשונה מרוב הילדים הקטנים שאביהם פחות מתאמץ בגידולם עד שהם מתבגרים. לכן הדגיש יהודה – "ואביו אהבו" – אהבה מיוחדת הנובעת מהשקעה מרובה.
בשונה מילדים שהוריהם שותפים ליצירתם ולכן גם אם יתרשלו בהשקעה עדיין תפעפע בהם האהבה כתוצאה מקשר הדם, אהבה בין בני זוג נטולי קשר דם, מושתתת רק על יסודות של השקעה. ככל שתרבה ההשקעה יוכרו תוצאותיה באהבה.
