פעם ניגש לץ העיירה לחתן טרי לאחר תפילת שחרית של יום חמישי, אחר שהודה לו כנהוג על דילוג התחנון, לחש לו: "בוא איתי הצידה, אני רוצה לתת לך הדרכה קצרה". החתן הנבוך הלך בעקבותיו, "תשמע" פתח הלץ בדבריו: "את השלום בית של ההורים אנחנו מכירים היטב, ביתם החרב משול לבית המקדש הראשון. עכשיו אני אגלה לך, שגם אצל הורי אשתך המצב לא שונה, ביתם כבר משול לבית המקדש השני. אבל עכשיו שאתה מקים בית משלך, תדאג שהוא לא ידמה להם ויחזיק מעמד כמו בית המקדש השלישי".
הבדיחה נסובה על מציאות חיים עצובה, אבל יש אנשים שמפתחים ממנה אידאולוגיה.
זוגות צעירים לעיתים, מחליטים לפתוח דף חדש בחיים. הם לא רוצים לחקות את ההורים, לעשות דווקא את מה שהם עושים. הם כובשים דרך חדשה, סוללים לעצמם את המסלול למשפחה, בדרך שנראית להם נכונה. האמת שאין כל רע בלהיות מקורי, ולחפש את דרך העבודה המתאימה לך. אדרבה, חקיינים שמעתיקים את מעשיהם של אחרים, בלי להוסיף לכך חשיבה עצמאית ובחירה אישית, לא מגיעים רחוק בחיים. הם נשארים חקיינים ולא מתפתחים. אבל גם החידושים צריכים להתבסס על המקורות.
צריך לחקור ולהבין איזה דרך בעבודת ה' מתאימה לך, איזה סוג בית תבחר להקים עם אשתך. אבל ההשראה וכיוון הפעולה, צריך לבוא ממה שראית וגם היא ראתה אצל ההורים שלכם.
*
בפרשתינו כתוב: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". עיקר מניין האדם וייחוסו, מחושב למשפחתו ובית אבותיו.
*
כל אדם, מתייחס על אבותיו. הוא מהווה רק חלק אחד מפאזל הדורות, נושא הלפיד של מסורת האבות. הוא לא שווה כלום, ללא הוריו. גאוותינו הוא בהיותינו, מיוחסים לעם, בני אברהם. בני זוג מגיעים כל אחד, משושלת שונה, מקורם מאותו שורש אך מהסתעפות אחרת. העבודה שלהם, הוא לסובב עוד קצת את החבל. לשזור חוליה חדשה. אך איתנה, שנמשכת ונסמכת על סיבי החבל הישנה.