ליאוניד צעד מעדנות על השטיח היקר שמכסה את רצפת הטרקלין המפואר, פונה בנחת אל עבר משרדו. הוא התיישב על כיסאו, התרווח, הצית לעצמו סיגר ותוך כדי בדק את הניירת שהמזכיר הכין לו. הוא ניער את הסיגר במאפרה המשולבת שנהב וקריסטל, והביט על הקירות מסביבו. כולם היו מעוטרים ביצירות פאר, ציורים של דה וינצ'י, פסלים של מיכלאנג'לו ומיטב הקלאסיקות של כל גדולי אמני אירופה. הוא היה מאוד מרוצה מעושרו והצלחתו.
אך דבר מה, העיב על שמחתו והשבית את דישון עינוגו. שמועה גונבה לאוזניו שבשוודיה נמצא שכיית חמדה שאין כדוגמתה, אוצר נדיר שכל בני השכבה העליונה באירופה היו רוצים להניח עליו את ידם. 'חרב פרנקפורט' נלחש שמו בסילודין בין סוחרי עתיקות ויודעי רזין. המדובר הוא בחרב מזהב טהור שמשובץ כולו ביהלומים נדירים, שהיה שייך למושל פרנקפורט בימים רחוקים. לפני כשלושים שנה הוא נשדד ומאז נעלמו עקבותיו. ליאוניד, כיאה לעשירים במעמדו מאוד רצה למצוא אותו ולהציגו בין אוצרותיו.
"ווילי" הוא קרא למזכירו הפרטי, "כן אדוני", המזכיר מיהר להתייצב לפניו. "לך תקרא למקס, החוקר הפרטי הכי מצליח בעיר". עד מהרה הגיע מקס לטירה, שמח לקבל הזמנה מהעשיר הכי גדול בכל המחוז והסביבה. ליאוניד הורה לו לשבת וסימן לווילי לצאת, וגם לסגר את הדלת אחריו. ווילי נעלב, הרי עד עתה כל סודותיו של אדונו היו גלויים בפניו. הכל הוא עשה עבורו, הוא המופקד לנהל את היומן ואת סדר יומו, ואף האחראי הבלעדי על ספרי החשבונות של רכושו. כעבור שעה ארוכה יצא מקס החוקר מהפגישה, ווילי שאל אותו מה דובר בה, אך מקס התעטף בשתיקה מזהירה. מחשידה, אפופה בהילת מסתורין וקשר של הסתרה.
"אדוני", "כן ווילי" ליאוניד הרים את עיניו מהמברק שקרא, "מה בפיך?". ווילי כחכח בגרונו, "אני מאוד סקרן לשמוע מה דובר בפגישה עם מקס החוקר ומדוע גירשת אותי החוצה, הרי את כל הסודות שלך אני כבר ממילא מכיר ויודע?". ליאוניד חייך ושאף מהסיגר מלוא לוגמיו, "אתה צודק, כל צפונותי פתוחים בפניך. אך הפעם מדובר בסיפור שונה, כל שוויו של של 'חרב פרנקפורט' מוערך בכך שכל פרטיו כמוסים. ידיעות אודותיו נלחשים בין מתי מספר אנשים נבחרים, ציורים ממנו מצויים רק אצל אספנים ספורים. יש מועדון מצומצם של אנשים מהחברה הכי גבוהה, שמתעסקים בחיפושים אחריו. כדי שאוכל לגלות עוד מקורותיו, אני צריך לשכור חוקר מיוחד. אם היו כותבים עליו בעיתונים ושחים על מעלותיו בשווקים, הוא היה מאבד הרבה מערכו.
לכן, ווילי יקירי, למרות שאני סומך עליך בכל מאודי, למען האדרת התעלומה, אני נאלץ להשאיר אותך באפלה.
***
בפרשה שלנו, מנה בלעם את מעלותיו של עם ישראל ואמר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ – עַל שֶׁרָאָה פִּתְחֵיהֶם שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה מוּל זֶה" (רש"י). הוא ייחס חשיבות רבה, לפתחים שהם כפי ששמם מעיד עליהם 'פתוחים' ועדיין מסובבים שלא יהיו מכוונים מול הפתחים האחרים. לא כל דבר בבית היהודי הוא סוד מדינה, וכנראה שרוב הבתים די דומים כי הם מתנהלים לפי אורחותיה של אותה תורה. אבל אם רוצים לייקר משהו, לבצר את מעמדו ולבסס את מכובדותו, צריך לייצר מצב של עמימות סביבו. להראות שזה לא דבר של מה בכך שכל אחד יכול לשוח אודותיו, או לחוות את דעתו עליו. יש רק מספר מצומצם של מורשים ( למעשה רק שניים) שלהם גלויים כל הפרטים.
כדאי לכולנו לאמץ את הברכה של "מה טובו אוהליך", לכוון את פתחינו לצד השני. לשמור על עצמאות הבית היהודי, בכך נייקר ונרומם את מעמדו הייחודי. אם לא לעיני כל העולם, גם לעצמנו דיינו.
