אחת מן המצוות המנויות בפרשתינו, הוא שלא יעבוד כהן בעל מום במקדש. בעולם הפוסט מודרני שלנו, עלולים לחשוב חלילה שמדובר באפליה ואין שוויון זכויות בעבודת המקדש. כי מה אשם הנכה, שבנוסף לנכותו המעיקה גם נשללת ממנו הזכות לעבודה. אך האמת שאין רע יורד מלמעלה, אין כאן שום אמירה על עבודת בעל המום שהיא פחות ראויה, אלא שבחו של מקום, שהעבודה לפניו צריכה להיות כלילה ושלמה.
החינוך, בשורשי המצווה מסביר את כל העניין בצורה מופלאה: "לפי שרב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן", המדד של בני אדם, תולה את חשיבות המעשה לפי זהות העושה. וכל זאת למה, ממשיך החינוך: "כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו", מסביר בעל ה'חינוך' שהיות ולפי השגותינו אנחנו מייחסים חשיבות למי שנראה חשוב, מכבדים את מי שנראה מכובד ומעריכים את מי שנראה מוערך, לכן ציוותה התורה שבעל מום לא יקרב אל עבודת הקודש. שמא ייסחפו אנשים אחר מגרעותיו ויזלזלו במעשיו, כי כך טבע האדם שהוא נתפס לשוליים הלא מושלמים. ונמצאת מבוזה עבודת הבורא.
"על כן", מסיים ה'חינוך' "באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש נאה, בעל חן, יפה תאר ויפה מראה, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו".
***
אנשים דואגים תדיר לטפח את תדמיתם, למרות שאין תמיד הלימה מדויקת בין המציאות לנראות, עדיין הם שמים דגש מכובד על מה יאמרו הבריות. זאת מתוך הבנה שהרושם החיצוני למרות שהוא רק ראשוני, הוא הרושם המנחה.
אך בבית פנימה, יש תחושה שאפשר להשיל את המסכה, להסיר את אדרת הנימוס ולהתנהג בחופשיות וטבעיות. צריך לזכור, מה שאתה רואה כהתנהלות, אולי לא הכי מעודנת ומתורבתת, אך עדיין נורמטיבית, אנשים אחרים רואים בצורה הרבה יותר ביקורתית. אנשים נוטים להיות סלחניים, אבל רק כלפי עצמם ולעקם את האף כשאותו דבר קורה אצל זולתם.
צריך להיזהר בצורת האכילה, לא לגרד פצע, לא לדבר בשפה בוטה. להבין שהתדמית חשובה, גם בתוך המשפחה ואפילו מול האשה. כמו בעל מום שעלול להטיל צל של פגם על עבודת המקדש, למרות שאין רבב במעשיו. כך קינוח אף בצורה לא נאותה או אכילה חפוזה בצורת זלילה, מחמיצה את תדמיתך בקרב הצופה, יותר ממה שבאמת קורה.