בבית מדרש אחד בבני ברק נזדמנו בבוקר יום השבת שני אורחים, משה ויוסף חיים. שניהם לא מכירים אחד את השני ושמחות נפרדות הביאו אותם להתפלל כאן, זה לקידוש לרגל הולדת הבת אצל גיסו וזה לקידוש לכבוד החומש סעודה לבן אחיו.

הגבאי הושיב את שניהם במקומות סמוכים, בספסל השמור במיוחד לאורחים. התפילה הסתיימה בשעה טובה ובעלי השמחה הזמינו את הקהל להתכבד מהתקרובת. הקיגל שהוגש היישר מהפלטה הרותחת כשהחזן והקהל עוד הסתלסלו באנעים זמירות , היה מהביל ומעלה אדים והעיר מיד את כל חושי הטעם והריח.

הסב הנרגש התכבד לקדש והעוילם בירכו, מזונות, אדמה ושהכל. משה פנה ליוסף חיים "אתה יכול לקרב בבקשה את הקולה", יוסף חיים הגיש לו בשמחה והשיב לו כגמולו "עכשיו תקרב לפה את ההערינג במטותא". כמובן שמכאן הם כבר פצחו בשיחה לבבית וערה, שנמשכה עד לברכה אחרונה.

אז איך זה קרה?

מה התרחיש שגרם לכך ששני אנשים שעד לפני כמה דקות היו קשורים אחד לשני רק דרך העובדה שקרובם של שניהם מתפללים באותו בית כנסת, הפכו במחי מנת קיגל ירושלמי וחצי כוס קולה לכמעט ידידים?

מדוע כשחתן או אברך נכנסים אליי מתוחים ואני מציע להם קפה ועוגה, הם באמת נרגעים?

חז"ל כבר גילו לנו את הנוסחה: "גדולה לגימה שהיא מקרבת", מפרש רש"י (סנהדרין קג:) "אכילה שמאכילין אורחים".

אבל רק לפני כ70 שנה גילו החוקרים את המולקולה במוח שאחראית לקשר בין הלגימה לקרבה.

הדופמין!

תאי הדופמין מרוכזים באזורים מיוחדים במוח, שם הם שולחים את "שליחיהם" – מולקולות הדופמין – לכל רחבי מערכת העצבים.

השפעתו לא נשארת רק בתחום הלגימה המקרבת, הוא רב תחומי ואפשר לדמיין אותו כמנצח מוכשר, שמוביל תזמורת אדירה. הוא מנווט בין כלי הנגינה, מכוון כל תו וכל תנועה, ויוצר הרמוניה מופלאה. במוחנו, דופמין הוא אותו מנצח, מנצח על תזמורת מרתקת של רגשות, תנועה והתנהגות.

דופמין, הוא הורמון מופלא, שפועל באמצעות תאים מיוחדים במוח – "תאי דופמין". תאים אלה משחררים את הדופמין אל מערכת העצבים, שם הוא משפיע על תחושותינו, תנועותינו ואפילו על ההחלטות שאנחנו מקבלים.

כשם שמנצח מיומן מרים את כל מופע המוזיקה, כך דופמין מרים את רוחנו ברגעי הנאה. אכילה של של הערינג מלוח בקרקר זהב לאחר תפילת שבת ארוכה, הליכה מהירה ומרעננת בטבע, או ציפייה מתוחה לגדולי ישראל שייכנסו למעמד סיום הש"ס עם ה'ימים' – כל אלה גורמים לדופמין לזרום במוח, ומציירים על פנינו חיוך רחב.

הגמ' אומרת במס' כתובות וכך גם נפסק בשולחן ערוך (אה"ע ע, ב) שהבעל חייב לאכול עם אשתו. לאור מה שכתבנו על כוחה של הלגימה המקרבת רחוקים, הדברים מאוד מובנים וגם מחייבים. כי יש מספיק הבדלים ושוני בין גברים לנשים או אירועים שמתרחשים, שיכולים לגרום לבעל ואשה להיות קצת רחוקים.

ולכן הם חייבים לעשות לפחות את המאמץ של האכילה ביחד, שימריץ במוחם את הדופמין ויפזר בקרבם תחושות של רוגע והנאה, כדי לאפשר לעצמם לשוב ולחזור להיות קרובים.